ניצוצות של הבנה    •  מיקום:   [ 01/04/2004 ] האוניברסיטה העברית, ירושלים  •  אמן:  ברי סחרוף    •  מאת:  רוני נניח שהיינו הולכים יחד בשכונת הבוכרים בירושלים (כבר הנחה מופרכת), ופתאום הייתי אומר לכם: אתם רואים את היהודי הזה, עם החליפה השחורה, שחוזר עם הסלים מהשוק? אז אתמול הוא הופיע עם ברי סחרוף, והם שרו יחד. טוב, אני מניח שזה הרגע שבו הייתם עוברים למדרכה השניה, מקוים שאף אחד לא שמע את השיחה. אבל זה מה שקרה אתמול בבית הלל, באוניברסיטה העברית בירושלים. מכיון שזו לא פעם ראשונה שאני כותב על המופעים במסגרת הפרויקט "ידידי, השכחת?" שבית הלל מריץ כבר שנה שניה, אני אחסוך בהסברים ואעבור ישר לתיאור ההופעה. ברי הביא איתו את זוהר פרסקו, משה חבושה הביא איתו את הכנר אליאס שמנגן כבר ארבעים שנה בתזמורת של זוזו מוסא. ברי עצמו היה עם גיטרה אקוסטית, חבושה עם עוד. לתוך חדר קטן עם כסאות פלסטיק מסודרים בשורות צפופות נדחסו בערך 250 סטודנטים, שלא השאירו בלטה חשופה על הרצפה, וחלקם נתלו על הקירות. על כל כסא מונחת חוברת עם מילים של כל השירים שמתוכננים להופעה. בחזית יושבים זוהר, ברי, משה ואליאס. לאחר כיוון כלים קצר, הם פותחים ב'תקסים', דהיינו פתיחה אינסטרומנטלית להופעה. בשלב הזה ברי עוד לא מנגן. לאחר התקסים, דברי פתיחה קצרים על מה שיהיה הערב, ומציגים את הפיוט הראשון, שכתב המשורר ישראל נג'ארה, שחי בצפת במאה ה-16: 'יַעֲלָה, יַעֲלָה, בואי לגני' – שיר שנוהגים לשיר בבית הכנסת בו אני מתפלל כאשר 'אבי הבת' - מי שנולדה לו בת - עולה לתורה לאחר הלידה ונותן לה שם. אני רואה את ברי מכוון את הגיטרה, ואומר לעצמי: יפה, ברי עושה כבוד למשה חבושה, ומלווה אותו בגיטרה. התחלה טובה. ואז אני שומע קול סדוק ובשניה הראשונה אני אומר לעצמי מה קרה לקול של חבושה ואני נעמד כדי לראות טוב את מה שנדמה לי ששמעתי אבל לא האמנתי. לא, זה לא טעות. ברי שר, ומשה חבושה מלווה אותו בעוד, ובמבט צמוד, אבל זה השיר של ברי: יַעֲלָה, יַעֲלָה, בואי לגני, הנץ רימון גם פרחה גפני, הנץ רימון, גם פרחה גפני יבוא דודי יכין צעדיו, ויאכל את פרי מגדיו אם ידידי ארכו נדודיו, איך יחידה אשב על כני? איך יחידה אשב על כני? ברי שר לאט, בריכוז, שומר על הקצב הכבד של השיר. לעיתים הוא מעיף עין לחוברת, להיות בטוח שהוא לא מפספס מילה. שאף מילה לא תברח. פרסקו עם תף מרים, משה עם העוד, אליאס עם הכינור, וברי ממשיך לשיר עם הגיטרה את דו-השיח בין עם ישראל לאלוהיו: שובי אלי בת אהובה, שובי את ואני אשובה הנה עמי זאת אות כתובה, כי בתוכך אתן משכני, כי בתוכך אתן משכני רעי דודי נפשי פדית, ולך רעיה אותי קנית עתה לי בין העמים זרית, ואיך תאמר דוד אהבתני? ואיך תאמר דוד אהבתני? איומתי לטוב זריתיך, ולתהילה ולשם שריתיך כי אהבת עולם אהבתיך, שמחי כי ישועתך אני, שמחי כי ישועתך אני ופתאום ברי סחרוף משנה את הקצב. הוא חוזר על כל השיר מההתחלה בלחן יותר קצבי, ונותן לו פרשנות רוקית, מקורית. ככה זה התחיל, וככה זה המשיך. ברי ביצע פיוט אחרי פיוט. לפעמים משה חבושה הצטרף אליו בשורה או בבית, אבל הבמה היתה של ברי. בין השאר הוא שר 'צור משלו אכלנו', 'שבחי ירושלים', 'אגדלך אלהי כל נשמה' שכתב אברהם אבן עזרא (ספרד, המאה ה-12), ופיוט שנוהגים לשיר אצלנו בבית הכנסת כשחתן עולה לתורה, ונכתב על ידי הרב אברהם ענתבי, שחי בחלב במאה ה-18: אם חכם לבך, בני, ישמח לבי אז גם אני קח אמרי אתך, בני, שמור ואמור הנני ... וראה בנים לבניך, יהיו סביב שולחנך ישלח מלאך לפניך, ניצב על יד ימינך אז מה משה חבושה שר? טוב, ברי השאיר לו לשיר שלושה שירים יותר מורכבים ומסובכים: בתי צאי מבית כלא (לחן: בתסאליני בחביך ליה=את שואלת אותי אם אני אוהב אותך), לך אנא עורך (לחן: אמאנא עליך יא ליל טאוול=אני משביע אותך, הוי הלילה, שתתארך), וכמובן, גולת הכותרת: אל בעוניי הבט, לפי הלחן של השיר של אום כולתום 'אינתא עומרי'. חבושה הסתכל בשעון, ואמר שאין ברירה, הוא יצטרך לקצר את השיר הזה. אז הוא שר רק את הפתיחה, הפזמון, והבית האחרון. רק. סך הכל כעשרים דקות. כן, צריך לקחת גם בחשבון שלפני הבית האחרון חבושה רמז לפרסקו, וזוהר הרביץ סולו מטורף על התף מרים כמו שרק הוא יודע לעשות. אני יודע שלפי העיתונים ודעת הקהל, יש בארץ שתי זמרות שיודעות לבצע את אינתא עומרי: זהבה בן ולובנה סלאמה. (את דעתי על הביצוע של דקלה כתבתי בהזדמנות אחרת). אז אני אומר לכם, וקחו את המילה שלי: הביצוע של משה חבושה מאפיל בקלות על הבצועים האחרים. אבל מה שיותר חשוב: כשראיתי את חבושה שר את אינתא עומרי בגיור כשר לעברית של בית הכנסת, כשמימינו אליאס בכינור, משמאלו זוהר בתף מרים ובינו לבין זוהר יושב ברי, מנדנד את הראש ודופק על הגיטרה בהתלהבות, חשבתי לעצמי שזה הבצוע הכי ישראלי שיכול להיות לשיר הזה. הרי סלאמה לא תרשה לזוהר להכנס באמצע עם הסולו שלו, זה לא כבוד ליצירה! וזהבה בן בטח לא תרשה לזוהר להכנס באמצע היצירה עם הסולו שלו, כי זה יבלבל אותה לגמרי, יוציא אותה מהמקאם, היא תאבד את הקצב ולא תצליח לחזור נכון. אבל חבושה יכול להרשות לעצמו. וכך זכינו לפרשנות ישראלית משלנו לשיר של אום כולתום, ארבעים שנה אחרי שהיא שרה אותו במצרים. אחרי השיר הזה, הבמה חזרה לברי, והפעם בשירים שלו: לב שלם, נגיעות, עבדים, ניצוצות, יום הולדת, ככה זה. לידו יושב משה חבושה, מחזיק את החוברת, ועוקב אחרי המילים של השירים בריכוז, כאילו הוא לומד דף גמרא. כשברי התחיל לשיר לב שלם, מישהו לידי קיוה בקול רם שחבושה יצטרף אליו. זה לא קרה. ואני חשבתי לעצמי, שאם משה חבושה היה מצטרף אל ברי סחרוף, אז הייתי יודע בודאות שהמשיח הגיע. ולמרות שזה עוד לא קרה, אחרי הערב הזה אני יכול להאמין שפעם זה יקרה. הרי את חצי הדרך שלו ברי כבר עשה, ובגדול. ושוב, את הקרדיט לבלתי-יאמן שקרה צריך לתת לבית הלל, למנהל שלו אלי ברקת ולחלי טביבי שאחראים לפרויקט הזה. כשאני משווה את ההופעות הראשונות שהתחילו אותו בשנה שעברה (משה חבושה עם יוסף ואחד או יאיר דלאל) להופעות השנה ובמיוחד להופעה האחרונה של ברי, אני רואה איך משהו שנולד כרעיון עמום ולא לגמרי ברור, שאף אחד לא ידע בדיוק לאן הוא יגיע, הופך לקונספט מגובש, הדוק וחזק, עם אמירה מקורית, אמיתית ומשמעותית לתרבות הישראלית כאן והיום. השאלה שמטרידה אותי היא האם יש לקונספט הזה סיכוי מחוץ לירושלים, או שאולי רק בעיר המיוחדת הזאת הוא היה יכול להצליח ולהתפתח כל כך יפה. זאת אולי שאלה קצת מוזרה, אבל אני מהרהר בה לא מעט. בינתיים אין לי תשובה.