בפרוייקט מצויים אלבומים מוקלטים הישר לרשת של מוסיקאים מכל העולם, בעיקר מארצות הברית, שאינם מוכרים למי שאינו בקי באופציה המיוחדת הזו להפיץ מוסיקה. האחד והיחיד (שאני לפחות יודעת עליו) שהינו משלנו הוא של עומרי לוי ושני קידר ושמו Unlit Cigarrette, אלבום אקוסטי בן שישה קטעים. לוי הוציא לאחרונה את התקליט Safe Inside שגם הוא כולו אקוסטי ומופיע מדי פעם באיזור תל אביב.

קידר, צלמת וזמרת, מציעה את מרכולתה, הכוללת בין השאר גרסאות כיסוי לאמנים מוערכים כגון פי.ג'יי הארווי וה- Smashing Pumpkins, באתר האינטרנט שלה (מצורף בהמשך). השניים יצרו אלבום מלנכולי ונעים שברובו קידר שרה לבדה וניכרות בו השפעות בעיקר מאליוט סמית. מפאת המקצוענות של השניים, קשה היה לשמוע שהשירים הוקלטו בטייק אחד, אך בקטעים שבהם כן ניכר הדבר, היתה חינניות רבה. ונחזור ל- Crap Art. חוץ מהמחאה האומנותית הנדרשת בעידן של להיטים ומיסחור, מטרת האמנים עצמם היא לאפשר לחובבי מוסיקה להשיג את התקליט ללא מאמצי חיפוש וללא הוצאה כספית. בנוסף, ולמרבה הפלא, הדמוקרטיה שבפרוייקט מתבטאת בכך שתוכלו להוריד את השירים גם במידה ואין לכם אינטרנט מהיר, משום שמדובר בקבצים שאינם כבדים כלל (מה שעשוי להיות קצת בעייתי, משום איכותם הפחותה).

בסופו של דבר המאזין יוריד את האלבום, יצרוב אותו והרי לכם דיסק תוצרת עצמית, חינם אין כסף. לא לחסרי מחשב וחיבור לאינטרנט (הדמוקרטיה עושה מאמצים, אך עדיין קשה להגיע לכולם). היתרון הנוסף שבדבר, הוא ביכולת של כל חובב מוסיקה אלטרנטיבית להחשף דרך הרשת למבחר רחב מאוד של מוסיקאים שאינם מוכרים לציבור כלל ואף למצוא פנינות של יופי ואהבות חדשות. לגבי החסרונות, ובכן, אני מרגישה שלמרות חיבתי העזה למוסיקה שאינה מושגת במחשב, יתרונות הפרוייקט מאפילים על מגרעותיו. ושוב נצדיע ליוונים על המצאותיהם.