מה שהחל כטפטוף מינימלי של פירורי מידע על "הסצינה" "הנכונה" של הפאנק-רוק הישראלי, הפך תוך שנתיים לשטפון אינדוקטרינלי של אותה קהילה שקשה מאד להתחמק ממנו. עוד ועוד אנשים מתוך אותה קהילה נכנסים לפורומים ומגבשים שם את הנוכחים תחת המנטרה שלהם, וזה פועל כמאגיה שחורה. כי גם אם יש הופעה מחורבנת פה ושם של הלהקות אותן הם מייצגים (והרי תמיד יש), לא תמצאו פיון אחד נועז שימלמל כמה חרא היה, לעומת הופעות מחורבנות של אמנים אחרים שאינם דיירי הפורומים שלו, כך שאין צורך לחוש אי-נעימות בסיסית / נימוס בטרם יחרוץ לשונו עליהם.

אגב, בשולי שוליה של הקהילה נמצא גם קוואמי בכבודו ובעצמו. ולכן, היש פלא שמאנקי כבר התארחו לסשנים בקצה ואף כבשו את הפלייליסט שלה? ובכלל, לא ממש קשה לאפיין את אלה שכן הוזמנו אחר כבוד לאולפן הסשנים שלו. הם רחוקים שנות אור מהאקלקטיות של תכניות סשנים אחרות, אלטשיפט או נפוליאון למשל. הוא נותן במה לאינדי ישראלי? כן, אבל ללהקות מאד (מאד) ספציפיות. עוד דוגמא לשכונה הזו? גשו לרשימת ההשפעות שמאנקי מציינים בעמוד שלהם במייספייס. לצד אמני פאנק ידועים וותיקים כמו המאמיז, הבולמיקס, ג'י ג'י אלין ואחרים, מוזכרת רק להקה ישראלית אחת - היהודונים. במקרה (במלעיל), אלבום הבכורה של היהודונים אוטוטו יוצא לאויר העולם. נחשו נא ידידיי הגאונים מהי הלהקה הבאה שידובר עליה מפי אנשי הקהילה...

ולראיות איך זה פועל על האחרים:
פורומיסטים שפעם היו שומעים בלדות רצח של ניק קייב (שלא לומר בל וסבסטיאן) בלופ של שעה ומדברים עליהן שבועיים שלמים אחרי כן, בקיאים היום בהבדלים שבין קראסט לסלאדג'.
אניני אינדי שפעם היו מתלוננים על הסאונד בהופעה של להקה חו"לית גדולה בסינרמה ועל עשן סיגריות שמפריע להם לחויה, משרכים רגליהם בחדוה לכוכים מסריחים בתל-אביב או למועדוני צינוק כמו הגדה השמאלית, שם הם זוכים לרמקולים צורמים המטיחים בהם סאונד ארור, פוגו ילדותי מחבורה מתלהבת של פאנקיסטים-שיודעים-בדיוק-מה-זה-פאנק, עשן טהור ישר לריאות ועוד יוצאים משם עם חיוך מטומטם על הפנים.
אלה שפעם היו מקשיבים לחצי שיר של Slayer והיו מעיפים נעל על המערכת, שואגים כיום מילים חסרות פשר בטבעיות כאילו הם נולדו לפועל במה ומנקת שירותים בדונינגטון.
והעיקר, הם מדברים על הז'אנר בז'רגון שבאמת אין להם מושג בו, כמוני, כי מה זה משנה? העיקר שאתם שומעים רצף של מוטצית-טינופת-פורנו-עם-סלאדג'-אקסטרה-טרסטריאלי-פאנק-רקטומלי ושאר ביטויים סתומים מאיזורי הביוב יוצא להם מהפה בליווי ארשת מה-זה רצינית, כדי להבין שהם עמוק עמוק עמוק בכיס הקטן של החבורה.
כמובן שכל האמור לעיל יזכה אותי במטח תארים נאים מפי החבורה, כי היי, ככה זה כשאהבל מנסה לומר משהו על דבר שהוא לא מבין בו...

Monkey Son of a Donkey, ביודעין או שלא, משוייכים לחבורה הזו. אם אתם שואלים אותי (ואתם שואלים), חבל על שירות הדב שהחבורה הזו עושה להם. הרעפת המחמאות והדביקות הצמיגית הזו יותר דוחה מאשר מקרבת. גם כך פוטנציאל החשיפה שלהם מוגבל לכדי דיירי פורום כזה או אחר. כל מי שעינו בראשו יקרא עליהם ויתרחק כמו מאש. כי בזאת אין ספק - ביקורות שנכתבות על ידי מספר מצומצם של אנשים שמפגינים נוכחות גם באכסניות ביקורתיות אחרות - לא מעלות את רמת האמינות, בלשון המעטה.

בתור אחד שעוד מחפש כיס להכנס אליו, התובנות שלי לא כל כך רחוקות מאלו של אבי2. אמנם סבורני שלו היו מספרים לכל מאן דהו שמאנקי מורכבים מחבורה מוכשרת של בני טפש-עשרה, המבקרים החרוצים היו נוטלים את עטיפת הקרטון של האי.פי, ובאוריגמי זריז מארגנים ממנו מטוס שימצא את עצמו מעופף מהמרפסת לכיוון פח האשפה. אבל מדובר בחבורה בוגרת, רצינית, עם השפעות מכובדות מעולם הגאראג' והפאנק, ולכן גם ההתייחסות בהתאם. אני צבוע בדיוק כמו כולם.

ועוד פלאשבק קטן ברשותכם. בשנות בחרותי הייתי צופה אדוק של הדבאנגרס בול בגירסתו האסיאתית. קליפ אחד קבוע היה שם - The world keeps turning של נפאלם דת'. בקליפ רואים את הסולן נותן לעצמו צ'אפחות למצח כמנהג ה"שיט, שכחתי", רק שהוא עשה זאת 20 פעם לערך בדקה, תוך כדי גרואלינג שוצף ריר של הפזמון. שיר מטופש, מהיר, מרעיש. וכמובן, קודח. שיר שעושה את העבודה. אינני גיאולוג מוסמך כדי לקבוע את מספר השכבות המפרידות בין דת' מטאל לפאנק-גריינד-קור או השד יודע מה הז'אנר שמאנקי מכנים עצמם, אך השורה התחתונה זהה. שירים מהירים, רעשניים, טקסטים כלשהם (מה זה חשוב או מי בכלל מנסה להבין?) שעושים את העבודה. מישהו כבר קרא להם בהברקה גדולה שאנסונים מהתחת.

אם לשפוט את מאנקי אבולוציונית, לא הרבה השתנה מאז האי.פי הראשון. שבעה קטעים שממלאים בקושי עשר דקות. את קריאות ה"שרמוטה" מחליפות קריאות "אונס", אולי זה מצביע שהחברים התחברו לצד הנשי שלהם. הפאסיביות מוחלפת באקטיביות (במקום שילדה בת 7 תתקע להם אצבע איפשהו הם רוצים להכניס יד לתחתוניה של בלונדה כוסית). עוד כמה פתיתי פאנק עבריים או צרפתים ושיר אחד ארוך, 2 דקות כמעט, הלא הוא שיר הנושא.

בשלב זה בביקורת אמור להופיע הגרדום באבחת חסד אחרונה, רק שהתזה שלי משתבשת קלות (לא ממש קלות). שכן בתכלס, אם אחסוך לעצמי (ולכם) את קשקושיי הפסאודו-חכמים, מדובר באי.פי בן זונה. אי.פי שלא משנה כמה הרמקולים שלכם דפוקים ואם הם בכלל מוציאים צלילים שמתקשרים עם דולפינים, הם ייפלו שדודים בפני העוצמות של מאנקי. עוצמה מרוכזת של 10 דקות בלבד, אבל מן הידועות היא ש-Nothing short than a total war. אז הא לכם בליצקריג פאנק אחושלוקי טוטאלי. נפאלם פאנק.

סססאמק, נעים כאן בכיס.