נו, עוד משלוחה של K Records נחת בארץ. קלוין ג'ונסון היה הראשון, קימיה דאוסון השניה. Old Time Relijun סגרו טריו ללייבל במועדון ה-"CBGB" של הסצינה, כפי שאמר מי שאמר והתכוון לפטיפון. לשם שינוי, החלטתי לפקח אישית שהמשלוח תקין, גם כי התיאורים (המופרזים כתמיד) של "גאראג' מורבידי" עם אלתורי פרי-ג'אז עשו את שלהם. המתופף נשאר בבית ויונתן גת אייש את הדראמסט לצד אהרון הארטמן על הקונטרבאס והלונאטיק התורן, ארינגטון דה דיוניסו (עם שם כזה, יש למה לצפות). תפסתי את הארינגטון הזה לפני ההופעה ועקצתיהו ב"הו, יפה שבאת לראות את הלהקה". הוא חייך מאזן לאזן. בחור ממושקף, מזוקן, נראה כמו אחד מאותם תיירים שוודים אובדים שביקשו לבדוק את מגדלי עזריאלי ואיזה מניאק כיוון אותם לאזורי התעשיה הנאלחים של מזרח העיר.
תפסתי שיחה עם המקורבים בחוץ, עת חיממו המיותרים את הבפנוכו של הפטיפון. 30 אנשים בקושי כיתתו רגליהם למתנה האלטרנטיבית הזו. לפתע קבלתי קריאה בהולה: "ראית מה הוא לובש"? הדיוניסוס הזה עומד על הבמה, עושה לעצמו סאונדצ'ק אחרון עם טייטס שנראו לאחרונה על במותינו בתקופת אקסל רוז, וכשהדבר הראשון שבולט אצל סולן הוא החבילה שלו, יש ליוסטון בעיה. לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו.
דיוניסו הזה הוא כל הסיפור. הארטמן אכן מתחרע על הקונטרבאס בתאוה משוללת רסן, גת מכה בתופים בעינים עצומות, רק תנו לו את הזקן של דיוניסו וכיפה מזדמנת ואפשר להצמיד אותו למתיסיהו. בצד השמאלי של הבמה, האיש בשורטס מתגלה כמשה רבנו על אסיד. אקסצנטרי, נוירוטי, אקסטטי. כמו אחד שחזר מדיבור צפוף עם אלוהים, אולי אפילו ניהל איתו ויכוח, ראה כמה דברים מיסטיים ובמקום לחזור עם לוחות ברית, מצא גיטרה באיזו חושה בסיני. מבטו זורה אימה. ארובות השמים טרם נפתחו באיזורנו, אבל ארובות עינים, אוהוהו. אחרי השיר הראשון הוא חיפש את המפרט על הבמה ואני לתומי חשבתי שהוא איבד את האישון. משנה סולמות ווקאליים מחרחור לצפצוף. מכה על חזהו כשיעי בחג העאשורה. משפריץ פרומונים על הקהל.
מקץ ארבעה שירים, פשט גם את החולצה וכולנו קווינו שזה ייגמר כאן. זיעתו נפוצה לעבר שורת הקהל הראשונה. אגליה נעו לכיווננו (גם קצת רוק אקראי). בשיא האקסטזה, נע בקצב אחיד ומדויק להפליא עם חטיבת הקצב שלו. רגליו מקרטעות בפולסים קצרים, ראשו מתנועע הנה והנה כאחוז דיבוק, רעמת שיערו נראית כפאה במכונת כביסה.
אלו יתרונותיו של גוף קצר. היכולת להתנהל כקפיץ משוך לצלילי המוזיקה בסימביוזה מושלמת. ברגעים הגדולים בהופעה זע דיוניסו בדיוק מקסימלי עם הגיטרה, התופים והבאס. כמטרונום עם בינה מלאכותית, רגעים של הומוגניות מוסיקלית סביבתית שקשה להשאר אדיש אליה. אני לא דוגמא, לבקש ממני לזוז באלגנטיות זה כמו לעשות צלחות עם סמיטריילר. גם שאר הצופים, אנשים מנומסים ומהוגנים בימי חול, נהגו כמוני. אך עם קצת שיכר, בטוחני שהייתי חוזה בכמה אושיות עושות דברים שלא חלמתי לדמיין. בכל זאת, זקן השבט האשכנזי נצפה מזיז את גופו הנה והנה ואין יותר מזה כהוכחה חיה ליעילותו של הדיונה המקפצת.
OTR מעדיפים את הרוק שלהם קצר, אך לא קצר מדי. שירים שכוחם יפה בריפים הרפטטיביים של הגיטרה. יש שיגידו מונוטוניים, אכן היו כמה כאלה, אך הרוב החזיקו מים. המוזיקה היא מין עירבול של AC/DC בלי הסולואים עם הווייט סטרייפס בלי מג. ולגבי דיוניסו ספציפית, אכן יש בו מאניירות מקומבנות ג'ק ווייט ואנגוס יאנג. מורבידי או לא, הוא העלה השמימה שני מיתרים בעשר דקות. הוא מדבר יותר עברית מהופעה ממוצעת של להקה מקומית בבארבי. הוא מנגן על סקסופון ועל מלתעות ובאופן כללי, פשוט מוכשר מדי. עד שהוא חובש שוב את משקפיו ועוטה ארשת של יוסף עילוי. בסביבת עבודה נטולת עשן כפי שהיווה אתמול הפטיפון, ועם מחיר הופעה שווה לכל נפש, אפילו מגוחך, אתם פשוט פראיירים אם אתם מרשים לעצמכם לפספס שואו כזה.
