לקח קצת זמן לעכל מיהי התוספת שתופסת מאחורי החבורה המקשישה של הקליק בקאמבק שלהם לפני שלוש שנים. במבט ראשון, נדמה שיסמין אבן חיפשה את חוף הצוק ונקלעה לבריכת גורדון. ציפור שיר בין טירנוזאורוסים. בפעם השניה שראיתיה, היא חלקה במה עם קרני פוסטל בערב הזכרון האלטרנטיבי שאבישי מתיה ערך בבארבי ב-2004 (כמו כל שנה, בעצם). היא כישפה אותי כבר אז, עם התלתלים השחורים והמבט החודר שלה, שלא לדבר על שירתה המהממת, שהותירה אותי עם לסת שמוטה. אל תגידו לה, אבל היא חומר קלאסי לסואיסייד גירל, היבריד של לוליטה גותית.

איכשהו, אלבום הבכורה שלה מ-2004 התעופף מתחת לרדארים בארץ. פה ושם צץ קליפ שלה מהופעה בהייניקן אי שם אי אז, או "אגדות ילדים" היפהיפה והקודר, אך אלו לא השאירו אימפקט אמיתי,  וחבל, הרזומה שלה מדבר בעד עצמו:
בוגרת בי"ס רימון למוסיקה, פסנתרנית ונגנית סינתיסייזר למופת, מלחינה, מעבדת וכותבת טקסטים. פעמיים זוכת פרס אקו"ם (בתחום ההלחנה ובתחום התמלילנות). זכתה בציון לשבח בתחרות הלחנת שירי היינריך היינה (ניצחה את שגית שיר?!?), הלחינה מוסיקה להצגות תיאטרון בתמונע, הסמטה, מרכז הפרינג' ועוד ועוד. היי, אפילו נגנז אלבום הופעה חיה שלה עם אנרגיה חולנית תחת השם Jasmine Stone....

אם כל זה לא עשה עליכם רושם, אז:
א. זבשכם. ב. הגיע הזמן להכניס אתכם לעניינים. אלבומה החדש "רסיסים" הוא אחד האלבומים הכי יפים ששמעתי השנה, אם לא היפה שבהם. באמת ששום דבר לא הכין אותי להפתעה הזו. הגעתי עם ציפיות צנועות, אלבום שהוא "עובר מסך" האודיו שלי, אולי התקדמות ראויה מאלבום הבכורה, לא משהו בומבסטי. במקום, נפל עלי המאסטרפיס הזה. אם הייתי יודע שכך יהיה, הייתי נוטל את הכדור נגד בשורות טובות שניה לפני ההאזנה לאלבום. זה לא פשוט ככה, גברת בארדו.