בשקט-בשקט, כמו טיפות גשם שמקישות בשקט על החלון, כך פורצת לה שני קדר אל חללי האוזן. פריטה אחר פריטה, לוחשת בקולה הצרוד, מעבירה בך צמרמורת קרירה ודקה. החושנויות שבה עצומה, הסקסיות נוטפת ממנה אט-אט, בהתאם לשירה. היא שרה לך, למרבה האירוניה – על איבוד הבתולין ופריצת הסכרים, מעט בכל יום, באחד מאלבומי הסקס המובהקים ביותר שיצא לי להיתקל בהם עד היום.
אכן כן, רבותיי. אם עד היום יצא לי להיתקל במסקנה אחת בולטת מכל הביקורות על Bloodlines, אלבום הבכורה הטרי של שני קדר, היא חד משמעית: "אלבום חורף". יש בזה משהו מעליב במקצת, לא? זה לא שחלילה יש לי משהו נגד ההגדרה. להיפך, אני די בטוחה שהרוב המוחלט של קולקציית האלבומים הנרחבת שלי מוגדר כ"מוזיקת חורף", האלבומים האלה שמי שתופס אותי שומעת אותם ישר שואל למה אני בדיכאון ומי הספיק למות. אבל לפטור את התיאור ב"אלבום חורף" בלבד, זה בערך כמו לומר – "תשמע לבד ותבין".
אז נכון – אין תפאורה מתאימה יותר לאלבום מאשר טיפות גשם על החלון, נרות דולקים בחדר וכירבולים – לבד או ביחד – מתחת לפוך, עם כוס שוקו חם וזוג גרביים שישמור על קצות האצבעות שמציצות מתחת לשמיכה. אך קשה לא לשמוע את האלבום בלי לחוש את האי-נוחות הזאת – או סתם את הרצון לתפוס מישהו וללחוש לו שורות-שורות אל תוך האוזן. אולי זאת רק אני.
אציין ואומר שבלתי אפשרי היה להתחמק מ-Bloodlines לאחרונה. באמת שזה קשה – Hiss Records עשו עבודה מעולה ביחצ"נות, שכללה – בין השאר – אפשרות לשמוע את האלבום במלואו באתר הבית שלהם וחלוקת אלבום בונוס במתנה למזמינים את האלבום אונליין. ככה עושים ביזנס היום.
חוץ מזה, לא נראה לי שכבר קיים מישהו בסצינת המוזיקה האלטרנטיבית בארץ שלא נתקל בשם שני קדר עד היום. השם תמיד "היה שם", ברקע, בקרדיטים של אלבומים, בכל מקום בעצם. אחרי שעבדה עם מוזיקאים רבים (וביניהם עמית ארז, רותם אור, עמרי לוי ועוד) – קדר, גרפיקאית מחוננת מאוד ומעוררת קנאה מטורפת (אני אישית משתחווה בפניה – בתור היותי גרפיקאית לא מוצלחת במיוחד כבר קרוב לעשור), מוציאה אלבום סולו ראשון. עוד נקודת חולשה עבורי – אבל יותר קרדיט לבחורה מבחינתי.
Day is a way to pass the time but I rather avoid time these days...
התוצאה היא אלבום קצר וחמקמק, אך ברגע שהאוזן קולטת – האוזן נכנעת ונמסה. הלחנים איטיים, רגועים, קודרים – אינטימיים למדי. ליטוף חם בערב קריר, בדיוק כשצריך אותו (הסימבוליות האירונית – אני אישית קיבלתי את האלבום לידי בדיוק בעיצומה של שפעת). הקול של קדר מקסים והזכיר לי אישית מעין ערבוב של פיונה אפל ולמרבה ההפתעה – שירלי מנסון, סולנית גארבג'; אבל תמיד אמרתי שהדמיון שלי מרחיק שחקים לעיתים. עם זאת, גם אחרי מספר לא מועט של האזנות לאלבום, יש תחושה של מונוטוניות מסויימת – הלחנים מתחילים להיות דומים למדי, השירה מתחילה להיות זהה משיר לשיר (פרט ל-Nymph, שם נרשם הביצוע האהוב עליי ביותר) והיו רגעים שממש התחננתי בפניה – או בפני הדיסק – שהיא תרים קצת את הווליום, תמתח את מיתרי הקול ותשיר גבוה-גבוה לשמיים – בייחוד בשיר Pass Time, שם זה היה לעיתים ממש נדרש. לצערי זה לא קרה.
In the morning you'll feel better and I'll wake up with a headache...
לעומת זאת, מבחינה טקסטואלית – הבחורה כבשה אותי. פה ושם יצא לי להיתקל בשורות שגרמו לי להיאנח ולחשוב, "הלוואי שאני הייתי כותבת שורה שכזאת". גם הכתיבה של השיר שסוגר את האלבום, Ink, הזכירה לי משום מה את הכתיבה עמית ארז לרגע או שניים. לצערי, לא קשה לפספס את הפנינים האלו בגלל השירה שלעיתים איטית מדי עד כדי כך שמאבדים ריכוז כבר באמצע המשפט. אישית, אני ממליצה לעבור על מילות השירים בסינכרון עם האזנה לאלבום, לפחות בפעמים הראשונות. חבל להתעלם, בין אם במודע או לא.
סך הכל, פריצת דרך מרשימה ביותר – אך לוקח זמן עד שזה מחלחל. האלבום, בכלליות, הוא בהחלט ממתק קטן ונחמד. לא מהבולטים שיצאו השנה, אך בהחלט צובר נקודות זכות. תנו לבחורה צ'אנס. באמת. חבל שתפספסו את אחד מאלבומי חורף 2007.
