יש אלבומים שמספיקות לי שתיים-שלוש האזנות בלבד לגבש עליהן דעה ותמיד עבור אותם אלבומים אני מאט עצמי, לוקח את הזמן, שואף את האלבום לקרבי מנקודות מבט שונות, מחפש רבדים סמויים. הבעיה הגדולה היא שכשאני כבר מתיישב ומסדר את המחשבות, מתבהר לי שאני האחרון בסבב המבקרים וכתוצאה מכך, כל מה שרציתי לומר כבר נאמר. האלבום החדש של אילן וירצברג (עם טל וייס) הוא בדיוק הסיפור הזה.
על כן, לא נותר לי להחרות להחזיק אחר המבקרים האחרים (או לפחות כל אלה שאני קראתי). לכולם היתה דעה די אחידה ולא בכדי. "בלוז קוסמי" הוא האלבום הכי טוב שיצא עד כה השנה. תכלס, אפשר לסיים כאן את הביקורת מבחינת "כל המוסיף גורע". לא מאמינים לי? הפסד שלכם. ובכל זאת, ברשותכם, כמה מילים. עבור רבים, הוא מקוטלג תחת הוואן-היט-וונדר, להיט שבעיקר רומס קריירות מאשר ממנף אותן. תשאלו את עופר אקרלינג. במקרה של וירצברג, הלהיט הוא אלבום שלם, "בציר טוב" וכמה להיטים מהצד שתרם לגלי עטרי, נורית גלרון ושאר החברותא, אך עבורי הוא תמיד הזכיר משהו אחר. זכרון רחוק מההפרהיסטוריה שלי.
****
אחד הזכרונות החזקים שלי מינקותי היה אבא שלי, קם מרבצו בשבת בבוקר ופוסע אל הפטיפון, שולף את הוינילים מהשקיות ומרים את הווליום מקסימום לימין. לאחר שהיה מתעייף מעבודת הדיג'יי שנטל על עצמו, הפך לרשת ג'. "בואו בואו, יש לי להיט בטוח" היה ג'ינגל שבעצמו היה וונדר לא קטן. בהיעדר גלי אתר מוסיקליים - מלבד אולי קול השלום עליה השלום, שיציעו משהו רגוע או פרוע ליום המנוחה, מדורת השבט נסובה סביב שוש עטרי וטוני פיין ושמירה אימבר כל שעה. איכשהו, התערבבו לי כל להיטי התקופה ולא ידעתי האם שמעתי את השירים שאהבתי ברדיו או על גבי תקליט או גם וגם. זו היתה תקופה שבה זכרתי שלושה דברים שהיו על משהו...דן תורן היה על הברזלים. שלומית אהרון היתה על מדרגות הרבנות. אילן וירצברג היה על מדרגות התיאטרון.
"על מדרגות התיאטרון" הוא אחד השירים הכי יפים שאני זוכר מהאייטיז הרחוקים. שלאגר שצרוב בד.נ.א שלי. אני לא בטוח שידעתי מי זה בכלל וירצברג ובגילי דאז בוודאי לא עניינה אותי יונה וולך והסקס הקדמשנתי שלה. היכן היה סיכוי שיכולתי לצפות בו? האם בערוץ הבודד שהיה אז? אולי ב"עד פופ" של אהוד מנור? או "להיט בראש" של נועם גילאור? הסיכויים לכך קלושים. אין לי קצה חוט מהו הזכרון הראשון שלי עם המפגש בשמו. על כן, תמיד תמהתי איך לעזאזל ידעתי שהוא מתולתל.
שנים חלפו בידיעה שבתקליטיה שלנו מתחבא אלבום שלו. תמיד גם היה לי את התמונה של האלבום בראש. רק לאחרונה, כשמחיתי את קורי העכביש מכל הפריטים הנדירים באוסף שעדיין קיים במזנון בסלון, גליתי שכל הזמן הזה טעיתי. אותו פרופיל מתולתל שחשבתי בטעות כאלבומו של וירצברג היה בכלל "צד א' צד ב'" של מתי כספי. ואז נזכרתי שבאמת לא לאלבום הזה התכוונתי. היה אחד אחר. גם אותו מצאתי. גם הוא לא היה של וירצברג אלא "יחס חם" של דני ליטני. הורה תלתלים. התאכזבתי. מעולם לא היה לנו אלבום של וירצברג. מידע טראומטי משהו עבור אחד שחשב שתמיד יוכל לשמוע את השיר האהוב עליו מהשמונים בכל עת שיחפוץ.
***
בתחילת שנה שעברה נכחתי במופע "זמן גיטרות" שלו עם טל וייס. מופע שהבהיר עד כמה גדול האמן הזה ולכמה כבוד הוא ראוי. הוא לקח לעצמו כמה דקות לפני כל שיר לספר לנו חויות, מין "חיים שכאלה" טרם שעתם, סיכום שהקדים את זמנו. לפני שביצע את "על מדרגות תיאטרון" הוא הטעים - במידה לא מעטה של ציניות וחוש הומור עצמי מפותח שלא נעדר ממנו גם קצת תיסכול - שאי אז הוא הצליח להשחיל שיר שצעד שבועיים במצעד השבועי! השיר היחידי שלו שהתברג והקדים את ריטה, ארצי ואדם. האנקדוטה של וירצברג העלתה חיוך קטנטן של השלמה מצד הקהל עם האמן. היום זה זמנים שונים. המוסיקה השתנתה. אז היה קשה להשחיל להיט, אז היום בודאי כפליים. לא בטוח שזה רע. לכל דבר זמן ועת תחת השמש, לא? גם ישראל גוריון, יגאל בשן ואושיק לוי עדין מקליטים ומשחררים אלבומים. אפילו גרי אקשטיין. אני לא חושב שמישהו משלה את עצמו שהם הצליחו למכור עותק כלשהו לצעירים מתחת לגיל 30. על רקע זה, אני לא חושב שמישהו מבאי המועדון שיער לנפשו שאלבום חדש כבר היה בתכנון. אולי החברים של טל שקיבלו הדלפה ממקור ראשון. אני לא שערתי. כמה אני שמח שטעיתי.
*** בפעם הראשונה שנתקלתי בפלאייר ההופעה המשותפת הזו, הטעימה טל שהיא שמחה לשתף פעולה עם אחד מהאמנים האהובים עליה. מי חשב ששיתוף הפעולה הנ"ל יהיה כה אסטרטגי? אני יכול רק למחוא לה כפים על בחירה מצויינת, שכן הקודמת שלה היתה על הפרצוף, במחילה מכבודה. הבחירה במאיר עמר, הוא ביג M, להפיק את אלבום הבכורה שלה, היה קטסטרופלי. איפה שרק היה נחוץ סולו גיטרות קורע, היו צלילים אלקטרונים עבשים. הלב נקרע לקריעת מיתרים וקיבל לופים ממוחשבים מנוזלים. לא שאלקטרוניקה היא מילה גסה כמובן, אבל צריך לדעת טוב טוב להשתמש בה ולא לתת לה להשתלט על העסק. על כן האלבום שלה היה אכזבה. על כן ההאזנה לאלבום של וירצברג כה משמחת.
זה לא שהיא נערת רוק פרועה סטייל פיג'יי הארווי, אבל יש לה קול נפלא ויש לה ניחוח נינוח שמזכיר זמרות פופ-רוק כשרון ליפשיץ, ורדינה כהן וכן...נורית גלרון. כל מה שצריך זה אדם עם הבנה משובחת במוסיקה שידע להכוין אותה למקומות הנכונים. נחשו מי.
המפגש בין שניהם מוצא אותם בדיוק על המשבצת הנכונה. וירצברג מוכיח שלא נס ליחו לכתוב שירי רוק פשוטים אך קליטים. קלאסיים. לא בכדי הזכיר בשירו האחרון את הנדריקס ומקארתני. שירים שכל תו ותו בהם מוצא את מקומו על הסקאלה, לא סולואים לשם סולואים שכל גיטריסט חדש מתלהב מהם. וייס משדרגת אותו בתצוגת תכלית עצומה. יהלום, כונתה באחד העיתונים. אולי זה המקום להשוות עם זמרת חדשה בארץ שהחליטה גם כן לשתף פעולה עם אמן ידוע ונחשב. למשל...הממ...נינט. רצתה ללכת על בטוח וקיבלה אלבום צ'יזי לפרצוף. מה שכן, כל הזמן במצעד הפזמונים במקומות הראשונים. יופי לה. לעומתה, וייס לא יכלה לבקש פרטנר טוב יותר. השת"פ שלה עם וירצברג חייב להמשך ואולי אף שיפיק לה את האלבום הבא. זה פשוט לא יכול להכשל.
***
כבר אמרתי ש"רוח חמה" הוא אחד השירים הכי יפים ששמעתי לאחרונה? ו"לילה ארוך"? ו"סימנים של הכרה"?
