שוב סוף שנה. שלב סיכומי השנה. אני יודע שהרבה חושבים שמצעדים באופן כללי זה דבר מיותר ומטופש, והם לא לגמרי טועים. אבל גם לא לגמרי צודקים. זה לא עניין של תחרותיות אלא כלי למתן הכבוד הראוי לאמנים ולפחות שכמה מהם יידעו שהם הכי עשו לי את זה השנה. גם הפעם אפצל את המצעדים לשניים - המוסיקה הישראלית העברית והמוסיקה הישראלית הלועזית. מבחינתי, אלו תפוחים ותפוזים. לא מערבבים בסל אחד. האינדי שלנו מוצף מדי בלהקות לועזיות ולדידי השפה הלועזית תמיד תהיה קלה יותר להלחנה ולשירה. אלו שבוחרים לשיר בשפת אמנו ראויים לבמה נפרדת.
מה התחדש השנה בצד הלועזי של מפת האינדי? אבחנה דקיקה שלי: הפסד מוחץ מול הצד העברי. אני חושב שזאת קורה לראשונה. השנים האחרונות התאפיינו במפצים אדירים של מוסיקה אנגלית תוצרת כחול לבן. לא נחוצה סטטיסטיקה רשמית ממעבדות המחקר של מייספייס כדי להמר שיותר מחצי האמנים הישראלים שם שרים בשפת הגויים. אני מנסה לעבור על הלייבלים האלטרנטיביים בארץ, רובם השקיעו באמני לעז - נו_דיסטריביושן, לייבלה, פיתקית, פאסט, הבייסמנט, אירסיי ושייקינג רקורדס. אפילו הגדולים יותר כגון התו השמיני, הליקון, הד ארצי ו-NMC שלחו זרועות לעבר אמנים אלטרנטיביים יותר, שלא מעט מהם בחרו באנגלית. הרשו לי לציין גבירותי ורבותי, שהתוצרת הסופית השנתית של כל אלה לא מתקרבת לקרסולי האלבומים העבריים של השנה. למען האמת, אני לא בטוח שבכל השנה יצאו יותר מ-30 אלבומים רציניים באמת, שראויים להתחשבות בכלל, וזאת בניגוד גמור לשנים האחרונות שבהן נשטפנו אלבומים לועזיים משובחים. אולי הכוחות המובילים בשוק הזה אורבים לנו בפינה עם המאסטרפיס שטרם הוקלט, משייפים לחנים, משחיזים תמלילים לקראת שנה טובה יותר. אקס ליון תיימר למשל סיימו להקליט אלבום. גם המידנייט פיקוקס בתהליכים כבר יותר משנה.
למעט האמנים שיופיעו ברשימה להלן, אני חש בנסיגה ברמה הכללית. רבים מהאלבומים זכו אצלי לסימפטיה ולהערכה, אך לא יותר מכך. אחרים אכזבו אותי קשות. למשל אלבום הפרידה של Monkey Son of A Donkey, שהוקלט בכוונת תחילה תחת מסך רעש לבן, שחירב כל סיכוי להנאה ממנו. למשל מונוטוניקס, שכל האנרגיה הבימתית שלהם הוארקה לכדי אלבום אנמי משהו, שלא מצליח לשחזר את ההתעלות שחשים בהופעות שלהם. הפרברים רפיוג'יז איימו להביא פן חדש ורענן להיפהופ הישראלי, אך מתחת למעטה הסאטירי (שגם אותו, אם אתם זוכרים, לא הכי הבנתי) קשה למצוא עוגנים מרובים להאחז בהם. זק"א לא הפעימה אותי עם הרוק הסטלני ואילו The Pit That Became A Tower, שהפתיעו עם אלבום בכורה משופע בגיטרות טובות, ברחו לכיוון פולק חביב ולא מאיים. אבל למה להתעכב על הדברים הפחות טובים?
שתי הערות לפני שיוצאים לדרך:
1. הרשימה מתבססת על סמך חומרים שלהם האזנתי השנה בלבד וודאי שרבים הסיכויים שהרשימה היתה משתנה לו היה סיפק בידי להאזין לאלבומים נוספים. (וסליחה עם מעריצי ומעריצות גבע אלון)
2. בדומה לאתר הביקורות המצויין הזה, הגבלתי את עצמי ל-100 מילים בלבד לביאור, נימוק ופירוש. חדל קשקשת ברשת...
שבוע שעבר זכו באי פסטיבל פולקלה לראות את כוחה של לי ללא הטררם האטליזי מאחוריה ולשמוע את Iluvatar , מהביצועים הכי יפים בכל הפסטיבל. האי.פי שלה מאגד קול יפהפה, שירה עדינה ומראה מצודד לכדי ממתק אחד שלם. שום דבר אינו מזכיר את להקת האם: R'N'B ופופ סול במקום רוק-קברט-מזרחי-גותי. 100% עבודה ותוצרת (לחנים, מילים, אקוסטית) במקום מרכיב שווה במכונה המשומנת של גיא בן שטרית. ובמקום לייבל כלשהו - גחמה פרטית של עופר אקרלינג, בלייבל לא לייבל בשם אינדיווקס. בעצם, האי.פי אפילו לא נועד לקהל הישראלי אלא כפרומו לארצות נכר. אני מרגיש ממש בר מזל ששמתי יד עליו...
ממשיכים במגמת המינימליזם והאקוסטיות החמימה. גיטרה אחת חרישית, צ'לו גדול מערסל, שירים קצרצרים בני פחות משלוש דקות ואוירה עגמומית וקודרת עם פיקים של עליצות פתאומית. רותם פרח נוטש לרגע את הנונסנס רוק של Mr. Error Sound System ומייצר פסקול ליום סגרירי עבור אנשים שנורא מתגעגעים לשמש. תום קלנר עוזרת לו לשכנע אותנו שבאס ותופים הם כלים מאד מיותרים כאשר הרעמים מכים בחלונות. אני עוד אחלה מספיק בחורף הקרוב ואולי אנסה להחליף את האופטלגין ב-Glow. פולק יעיל כתחליף הומאופתי?
אין בכל העשיריה הנבחרת להקה שנשמעת קרובה לחוסר הסטריליות שהמוסיקה של Ed משדרת. מוסיקה שפוצעת את הממברנות, בצעקות, בלחישות, בגיטרות לוציפריות, בתיפוף גיהנומי ועם שיר נושא גדול, ושוב זו תמר אפק שנותנת בראש וממצבת עצמה כגיטריסטית הרוק הכי בועטת בסצינה. דיויד בלאו מתח אותנו שלוש שנים לאלבום הרוק המופרע הזה, שאין בו שני שירים דומים וכל שיר בו הוא עולם ומלואו. עד עתה, אני מנסה להתחבר לכל השירים ומוצא עצמי יורק דם ואזני מעלות עשן. על אף שהקטלוג של פיתקית השנה היה מוצלח במיוחד כמו סלט השף, הגיע האלבום הזה ורוקן לתוכו ארגז של חווייאג'. נסו לא להכוות. לא תצליחו.
7. The Homesicks - Modes of Production (אתר, כתבה מקורית)
וכך כתב מי שכתב: "רוק בריטי, מהסבנטיז עד ימינו, עם קצת אלקטרוניקה בצדדים...הם חפים מבנאליות, נשמעים רעננים והם הדבר הטוב הנוכחי...וכך, גם בלי השלאגרים האימתניים שלהם יצא אי.פי בונבון...קלידים מסונתזים שהופכים למפלי גיטרות ששוככים אט אט עד לגלי התופים הבאים. אני באמת לא יודע מה מבדיל את ההומסיקס משאר הלהקות. יש להם חן בלתי מוסבר, שממגנט ולא מרפה, טבעי שכזה... הקירבה הכי גדולה של ההומסיקס לחו"ל נמצאת בשם הפסאז' שבו עובדים כמה מחבריו. וגם בזאת יש חן - ההומסיקס מספקים לי את הרומנטיקה הישנה והטובה של חנות קטנה ומטריפה, הן בגישה והן במוסיקה". אגב, T Song הוא שיר השנה שלי...
על אף שהאלבום לא סוקר באתר, אי אפשר ולא יהיה נכון להתעלם ממנו ומהקפיצה הנחשולית והנחשונית שעשתה הלהקה מאי.פי צעקני ולא מגובש לעבר אלבום בכורה קוהרנטי המספק הרבה רגעים יפים. למד בליס הדביקו השפעות ודמיונות לכל הרכב מצליח שעבר בסביבה במשך חצי המאה שעברה והאמת? זה ממש לא חשוב. הם אכן נשמעים כזיגזג בין הדברים האהובים בגראנג' ובבריט פופ, אך הדגש באלבום הוא על ביצוע מאד משוייף, שמבהיר היטב למה בוששה הלהקה עד שספקה ידיה למשמע המוצר המוגמר. אינדי רוק הרמוני ועשיר בגיטרות, שהצל על הרבה להקות אחרות ששומעות בדיוק אותו דבר אך חסרות כשרון ליצור ממנו משהו משמעותי. שאפו.
הרשו לי לצטט את הכתבה המקורית, מפאת תיאור מדוייק למדי: "גיישה נו מזכירים לי יותר מכל את Everclear. מין רוק קולאג'ים שיודע את מקומו בזמן ובמרחב שסביבו. אוורקליר לא נתפסו אף פעם כהרכב ששייך לליגת הגדולים של תקופתם (נגיד הסמאשינג פאמפקינס, סטון טמפל פיילוטס ופרימוס) אך כולם ידעו מיהו ארט אלקסקיס (הסולן-גיטריסט) וכולם פיזמרו את הלהיטים שלהם...בעולם שנשלט על ידי המידנייט פיקוקס, קטאמין והגירלז, אברג'יל ושות' הם האלקסקיסים של התקופה. ה"סנטה מוניקה" שלהם הוא .Oblivious Inc וגם השאר (ובעיקר See The Guilt, Idle Words ו-Tabloid Girl) נותנים בראש. יופי יופי של אלבום"
המאמי של עולם האינדי מגשימה את עצמה לאחר כמה שנים טובות של "אלבום בדרך". מרקחת משמחת לבב אנוש עם מרכיבים אקלקטיים למדי: מיסיסיפי בלוז אימתני, סיקסטיז מעדות פגי לי, פסיכודליה סבנטיזית, בלדות רצח. הנוסחא המנצחת של טריפ הופ המובל ע"י חבורת סוד שבמרכזה מגה בייב כריזמטית, הכה אהובה במחוזותינו, עשתה זאת שוב. הוברפוניק פינת פורטיסהד פינת סנט אטיין בצומת מורשיבה. שניה לפני שאיזבו ממשיכים לאזבסט אלבומים נוספים, Big Girls מעלה תהיות האם לא כדאי לעדיני לוותר על הבנות נחמה לטובת קריירת סולו מושקעת יותר ומאסיבית יותר. התוצאה עשויה להיות טובה יותר מסתם נחמה...
ראיתם פעם נעל רודפת אחריכם? אין בעיה לארגן את זה. שוגייזינג בהגדרתו הוא בהייה בנעליים למשמע מוסיקה מלאכית, קצת חולמנית, באסים כבדים ודיסטורשן רצחני המבליעים שירה מרוחקת, סהרורית. ואמנם, אי.פי הבכורה של הנוגות רודף אותי מאז שיצא. אני מביט בנעליים ורואה חלומות עולים באש ואת נוגה שץ ממלמלת It's Poetic. כל אחד מהשירים כאן (ויש רק שישה) נופל על האזנים כאלפי כדורי הרגעה, ממסטלים, מערפלים את המודע, משקפים את הנפש אסטרלית לתוך עולם שכולו טוב, לעבר השלווה הקוסמית. אם אפשר היה להתיך את שיריהם לכדי נוזל לטבול בו מגבת ולהניחה על המצח, תעשיית הקוסמטיקה היתה פושטת את הרגל.
אלבום הבכורה של פיטס נבחר כאלבום השנה של 2005 וכמו שוקולד פרה, ישנם טעמים שלא משתנים וטוב שכך. שנה וחצי לקח להם להוציא שישה שירים נוספים, ועדיין כל אחד מהם מצליח לקפסל לתוכו אלגנטיות בלתי רגילה, מוסיקה שתחילתה במחשבה והגות וסיומה ביישום מלבב ומשכר. קחו מבחנה, גרדו DNA של מיטב מדעני המוסיקה בעולם (מסלינט ועד הווייט סטרייפס), ערבבו היטב ופזרו את התרכובת על גבי תקליטור. התוצאה: פיטסוץ. בדרך לכבישה הקרה ולמשמע קטעים כמו Graveyard Polka, Wait ו-Lorem Ipsum, אפשר לתהות מה הם מחפשים בריפראף ועל הגג של פיתקית, במקום להתרוצץ בבמות הצדדיות של בניקסים ורוסקילדה. לאלוהים הפתרונים.
1. אלבום השנה: צ'ארלי מגירה ונערת ההפקר - Charlie Megira Und Hefker Girl (כתבה)
צ'ארלי מגירה הוא היחיד שהתקדם עם המוסיקה שלו 30 שנה קדימה ועדיין נותר 30 שנה מאחור. לא עוד רוקאבילי מהפיפטיז, עתה זהו דארק אייטיז. וככל שהעטיפה שיצר מכוערת, כך התוכן שלה מדהים ביופיו. על אף שגם הפעם הקליט תחת מעטה של רחשושי פטיפונים, ההפקה המחוספסת לא פוגמת בגיטרות המעולות שהוא ומיכל מפיקים תחת מיתרם, שירים המאופיינים בפתיח ארוך ועמוס ריפי גיטרה ובאס גורמה. צ'ארלי נותן לכלים לדבר במקומו ומתחמק באלגנטיות ממבנה הבית-פזמון-בית-סולו-פזמון הנדוש למבנה גיטרות-בית-פזמון-גיטרות-עוד גיטרות. לו עפרה חזה היתה בחיים, היא לא היתה נדרשת לסיסטרז אוף מרסי עבור קולות רקע. היינו משדכים לה את גבי מבית שאן.
1)
שני אלבומים נפלאים שממש חסרים לי ברשימה הזאת: - אורי [
14/09/2007 ]
1. Blacklight של עמית ארז - אקוסטי, מלנכולי ומרגש. 2. The World Is Somewhere Else של ה-Goldoolins - אלבום קסום, הזוי, אפל, שלא דומה לשום דבר שאני מצליח לחשוב עליו...
