עוד מעט, כשתסקרו את הרשימה הנבחרת שלי לשנה זו, כדאי שתזכרו מי לא נכנס לשם: רם אוריון, ג'נגו, עופר אקרלינג, אלי לס, שוורצע קינדר, ביט 69, אברהם אבוטבול, דון ויקטור, שלומי פריג', שלומי שבן, מלכת הפלקט, אריאל הורוביץ, וולקן, 51%, אלון ברגבאום. ומה עם האלבומים שטרם שמעתי? הבילויים, האנשים, פונץ', התקוה 6, הכובעים ועוד ועוד. בסיקור המוסיקה הישראלית הלועזית שבוע שעבר רמזתי שיש קושי רב למנות 30 אלבומים ראויים לאיזכור, אך בשפה העברית? איזה נצחון! איזה טריומף! שטפון של מוסיקה משובחת, וזאת מבלי לציין כמובן את האלבומים המיינסטרימים שאינם בטווח סיקור אתר זה. אה, רגע...יש עוד נצחון אחד ספציפי: זוהי שנת הזמרות. המין הנשי כבש את הבמה ואת הרדיו באלפיו. רשימה חלקית? ליידי די, עדי כהן הברון, מאיה אברהם, עינת אקר, שרון קרלן, רונית רולנד, חן קליין, הדס דגול, טל וייס, אפרת דרכי, עינב כהן ומעיין הירשביין, טרי פויזן, הבנות נחמה (ביחד ולחוד), NX2, לי טריפון, שרית שצקי, הילה זהרור, מיקה שדה ועוד ועוד. הכח הגברי העומד מנגד מדולל מדי מכדי לעמוד בפרץ היצירתיות הנשי הזה.
האמת, ישנם הרבה יותר זמרים. אולי זה ממוסס לי את התזה, אבל אני מוצא את היצירה הנשית הרבה יותר מעניינת. לא הוגן כלפי הבנים, אבל כמה מכם באמת האזינו לאלבומים של אבי עברי? של אוהד בן אבי? ושל שלום מור? וכפיר אפשטיין? שמענו עליהם בכלל? ידענו שהוציאו תקליטים? אלמלא הגיעו פרומואים לכמה כתבים, לא נדע כי באו לקרבנו. אבל שימו לב שוב לכל הניימדרופינג לעיל. הדבר הבולט ברשימות הוא האינדיבידואליות. כמעט ואין הרכבים. גם בבחירה שלי להלן, תשעה מתוך עשרת האלבומים הוקלטו ע"י אמנים, לא הרכבים. במילים אחרות: רק להקה אחת (!!) השתרבבה לעשירייה, מגמה הפוכה למצעד הלועזי, שם רק שלושה אמנים (לי טריפון, רותם פרח, דנה עדיני) נקלעו לרשימה מלאה בהרכבים. מפתיע? מוזר? הסיבה אולי פשוטה, אין צורך בגיבוי מאסיבי כשמדובר בשפת אם. יתרה מכך, ישנה איזושהי מגמה לעזוב את הלהקות לטובת אלבומי סולו. שאנן סטריט הוא נהג חדש ולא הדג נחש, דידי ארז התגבר על ג'ירפות, אורי מור שכח סופית את בייב, אורי קליאן לא זוכר שהיה בהרכב בשם חופש, אלרן דקל פסח על עזרה מפאנקנשטיין, שניים מבוגרי שוטי הנבואה הקליטו סולו.
למעט כוכב נולד 5, המושתת על קאברים, השנה חלפה עלינו בנינוחות מהכיוון הזה. גם ללא איחודים בומבסטיים (פורטרט והבמה החשמלית חזרו צנוע, שבק ס' עשו קצת יותר הו הא אבל אישית שכחתי מהם יום אחרי ההופעה הלא גמורה). כמות האלבומים האלטרנטיביים-באמת השנה היתה עצומה, אולי כי זמרי העברית נשארו בארץ ועבדו לפרנסתם בעוד האינדי הישראלי הלועזי כילה את רוב זמנו על המטוס, עולה ונוחת באינספור טורים, עד כי אפשר לחשוב שהביקוש לו ענקי. אד, לבנון, מונוטוניקס, ליידי מקבת, אקס ליון תיימר וקטאמין, הג'נדרס, מן אלייב ועוד ממשיכים לתור ולצבור מיילים. בביוף חזרה מהקלטות בארה"ב. בכלל, הסיוע של מפיקי חוץ הפך לדבר שבשגרה: קריימר הפיק את המונוטוניקס, גרג וויקס את בביוף, גרג קאלבי עוזר לטל וייס. הפרומואים מלאו ברפרטוארים שלא מביישים את הליין אפ של רוסקילדה, מסונית יות' דרך שלאק, בוב דילן וסמוג וכלה ברוברט וויאט וסופיאן סטיבנס. עליית מדרגה או לא?
ועוד דבר קטן השנה: הרבה אלבומים שאינם ניתנים לקיטלוג, בעיקר כי הם לא עברית ולא אנגלית. אינסטרומנטלי מהכיוון של לבנון זה ברור, אך גם דלתא סאנסט, Malox, ונדרשמוקן, סבן מורגס, סנסנה ואור בורשטיין לא נותרו חייבים. רולנד הפציעה לקראת סוף השנה בפסקול מקורי לסרט עם מוסיקה משנות הארבעים (!). גאופ המשיך ליצור רעשים בכל רגע נתון, תחת השם גאופ או עם בירדי נאם נאם ופחית. אני עדיין חייב לו ביקורת.
זהו. היתה שנה באמת מצויינת בתחום העברי. גם הפעם, עד 100 מילה בלבד לאלבום כמו באתר הביקורות 75Or Less. וכמובן, הרשימה מבוססת על החומרים שהקשבתי להם בלבד. לדרך:
השנה יצא לשוק מסטיק חמוץ של עלית. הפרסומת היתה גאונית (מסדר הזיהוי של הסבתא שגנבו לה את החפיסה). היו שאהבו את המסטיק, היו שלא סבלו את הטעם. כך או כך, הרי מוצר שבאמת ראוי לתואר "טעם חדש ומרענן". בשוק שברובו לא מציג שום דבר חדש, העברית היו המסטיק החמוץ של השנה. לא חמוץ במובן השלילי, על אף שרבים עיקמו את חטמם. אני לעומת זאת, אהבתי מאד את הנסיון - המוצלח סה"כ - ליצור אקלים דארק אייטיזי עם אוריינטציה בריט-פופית אורירית, שכלל לא פעם קריצות הומו-אירוטיות. בלאש אנד לא רע בכלל.
יש באלעד זאב איזשהו פאסון של שויון נפש, אך זוהי אשליה אופטית. האמת שהוא שף נוקמני. באלבום הבכורה שלו הוא אפה לנו עוגת קצפת שבין שכבות הקרם שלה רוחש עולם ורבלי של רמשים ארסיים ותולעים שאין להם דבר עם משי. מהו המחשב אם לא רודן, וכשמצליחים לרגע להתנתק מדיקטטורת הרשת ולהקשיב למסריו באמת, מגלים ששום דבר לא מחכה לנו מחר. מדכא? כן. כמו כל אלבומי המחאה המעניינים באמת...
גם לדני הדר יש בעיה קשה עם ההוייה הישראלית וזוית מעניינת מאד על זוגיות, ובכלל כל מיני סוגים של אנטים ופוביות. אם רק מטים לו אוזן ומקשיבים מה יש לו להגיד על עולם הרוח, על עולם החומר ומה שביניהם, אפשר להבין את הכיף שבהלקאה עצמית. "מה מה מה" הוא רגע השיא של הדר, המציג גירסא מהורהרת יותר, בשלה יותר של מחשבה מגובשת יותר על כל מה שקורה כאן. אם הוא רק ישרוד בלבנט ולא ייכנע לקסם מלוכסן עינים או דרכון זר שעובר בסביבה, נוכל לענות לו על השאלה כמה אהבה יש בנו לתת לשיריו, וכרגע יש די הרבה, די הרבה.
ספורים האמנים הפועלים בארצנו על פי תורה סדורה, שמקורה בהבנה שורשית למוסיקה ולמקורותיה, כשבדרך הם מצליחים לשלב מזרח (הייקו) ומערב (בלוז דרומ-ארה"בי), לכתוב שירים עם משמעות כמעט קוסמית ולסנדק שתי זמרות (הפעם נועה בביוף וטל אורן, המצטרפות לדולורס וייס מהעבר הרחוק). סטף ורטהיימר, המיליונר הידוע, הודה שלא סיים תיכון. פרץ, בעצמו קונצרן של איש אחד, מודה בפיו שהוא מנסה ונכשל. אך בדבר אחד הצליח: להפוך את התואר "כשרון מוסיקלי" לשם גנאי ואת הכשלונות ליעד נחשק. מוסיקאי משכמו מעלה, מנהל לייבל, מפיק עסוק, מרצה במכללת ספיר, פובליציסט פופולארי ועוד. לטובת המוסיקה בארץ, כדאי שכולם ייכשלו. תראו לאן זה הביא את דויד.
מדירה קטנה בבני ברק, בליווי סטלני אך מלא דאגה ואכפתיות של ארבעה חברים, משורר גלעד אחיטוב, הגיטריסט הלא מוכר של אנרגיה חולנית, על ארץ ישראל הטובה והיפה שאנו מכירים רק מהנוסטלגיה של דור תשל"ח. הפער הזה, בין דור הוודסטוק ההיפי לבין דור הבומבמלה והשאנטיפי, מצטמצם בעזרת גיטרת סלייד מופלאה, שירי הלל לסמים קלים כקשים, אהבה לבחורות בשם עלמה והרגשה כללית שטקסס באמת נמצאת דרומית ליד מרדכי. חוסר פרסום, חוסר יומרנות ועודף פשטות מרכיבים את אחד מהאלבומים הכי מקסימים של השנה.
מה שמעו בביתה של הדס, שגורם לה ליצור מוסיקה חלוצית כל כך בישראל של שנות ה-2000? חלוצית לא במובן הפיונירי של המילה אלא של השייכות לדור החלוצים. המוסיקה של בית אבא, הלדינו הכמעט מתאדה, הגיטרה הקלאסית והפיוטים מהמקורות הופכות את סרט אילם לא רק לאחד מהאלבומים המפתיעים והמרתקים של השנה, אלא משמשים עדות ורמז לאפשרות שבכל זאת מכונות הכביסה של המיינסטרים - הישראלי והבינלאומי - לא ינצחו את כוחות האור המקוריים ולא יצבעו אותם בלבן טייד הומוגני ומשעמם. לחיי הזרימה האינסופית של האיכות והמקור.
לא בכדי לא שמתי לינק לכתבה המקורית, אין בה דבר וחצי דבר שמאפיין את רגשותיי כלפי האלבום. נכון, יש בו קמצוצון של אכזבה ברמה הכללית, אך הרמה הכללית הזו היא רמה שרוב האמנים הישראלים, ודאי אלו בצד העצמאי של המפה, לא יצליחו לגרד גם עם שפכטל באורך של קו המשווה. הקרירות היא איפוק, ואותנו שכנעו שנים שאיפוק הוא כח. לפחות במקרה של קינן, מדובר באלבום ברוטאלי, כלומר שיא האיפוק. כבר כעת שוכך לו אבק האינטרנט ועל הריסותיו העתידיות של המייספייס יישרדו החזקים באמת, עם האמירות האישיות, העברית המצוחצחת, הדיקציה המופלאה והמבט השובה בעיניים. רק עם זה ננצח.
יותר מדי אמנים זוכים בימינו לתואר "גיבור גיטרה", מה שמרמז יותר מכל שהגבורה כבר לא מה שהיתה פעם. וירצברג, שאת ששכח אמני האינדי לא למדו עדיין, מוכיח שלא רק שלא שכח כיצד מייצרים מוסיקה טובה, הוא משביח עם השנים. כמו יין טוב, שנבצר בתקופה של בציר טוב. אלמלא נושא המוות המטריד שהשתלט על שני המקומות הראשונים, הייתי בוחר באלבומו כאלבום השנה: חף מנפילות, עשיר בלחנים משובחים, מגובה בטל וייס הנהדרת ובעיקר, שירים שב-DNA שלהם אפשר לגלות את כל הגנום הנסתר של הרוק הישן והטוב. מסקרן לדעת מי מגיבורי הגיטרה בימינו יתקרב לקרסוליו של וירצברג ב-2040. הימור שלי? אף אחד.
תקראו לי חסר גבולות, דוחה ואיש קטן, לא מעניין אותי. לדידי, אם בשביל השראה המובילה ליצירה שבסופה נוצרת המוסיקה אותה מגיש לנו נעם רותם באלבומו השני, נדרשת תחלואה קשה כגון סרטן, איידס, שחפת, צפדת, צרעת, סארס, זיבה, וואטאבר, לט איט בי. אני מוכן להזריק למוסיקאי את הנסיוב הקטלני, ובתנאי שישנו הפי אנד. ושוב אלבום מינימליסטי ברובו, שמרפרר לרוק דרומי לא פחות מפרץ ואחיטוב. טחנות הצדק הפואטי טוחנות לאט אך טוחנות. וכעת, שדה החיטה שרותם יגע וקוצר בו כבר שנים, מנפיק את אחד היבולים הדשנים והאיכותיים של השנה. לחם ארז? לחם של בחור כארז, שעולה ועולה ולא יורד.
