נשימה עמוקה. קחו אוויר; Breathe in, breathe out... נסו להרפות, תנו לה להשתלט עליכם... הפאניקה.
"הופעה פתאומית וזמנית של תחושה עזה של חרדה או חשש, מעורבת בתחושת אימה, חשש מפני סכנה מאיימת, עליה בקצב פעימות הלב, הזעה ותופעות נוספות" (וויקיפדיה)
Underground, השיר הפותח את האלבום, מתאר בדיוק את זה – התקף של באסים, לחישות, נשימות, פעימות לב; עם קצת Angel של Massive Attack ו-Shine On You Crazy Diamond של פינק פלויד בבלנדר. בתוך כל הטירוף הזה כבר אי אפשר להתנגד – מאוחר מדי, חביבי, אתה כבר עמוק בתוך ההתקף. השתלטות מוחלטת על הגוף והמוח. זה מה שנעשה פה, חד וחלק.
גם אני לא ציפיתי לזה. "פאניק אנסבל" היוו עבורי את ההפתעה החיובית של פסטיבל "פולקל'ה 4" בחודש שעבר. הגעתי במטרה להנות מההרכבים ומהאמנים שכבר הכרתי ולדלג על כל השאר – רצה המזל ומצאתי את עצמי בוהה בחבורה החביבה על הבמה בתחושה שתפסו אותי לא מוכנה. מאיפה הם קפצו עליי פתאום? המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש באותה ההופעה הקצרצרה היא – "באלקן ביט בוקס: התשובה הנשית", אך רק כשהאזנתי לאלבום הבנתי שהמצב הרבה יותר מסובך מכך.
אלבום הבכורה של החבורה הזאת רחוק מלהיות אלבום מושלם, אך הוא ללא ספק אחד מאלבומי החובה של השנה עד כה. הוא מעניין, מרענן ומשמח, חלקית מפני שלא ניתן בכלל להגדיר מה בדיוק הולך בו פרט ל"חגיגה מוזיקלית גדולה". כל רצועה באלבום שונה מקודמתה, והם לא פוסחים על שום סגנון מוזיקלי אפשרי. לומר שהם פרצו את גבולות הגיטרה/בס/תופים זה האנדרסטייטמנט של השנה – ויולה, אקורדיון, חצוצרה ואפילו קאזו (!) משתתפים כולם בניסוי – שתים-עשרה רצועות נוטפות כיף, קברט ומיניות.
יעל קראוס, חזית הלהקה, הייתה ללא ספק בחירה מצוינת – אומנם ההיכרות שלי עמה התחילה לא אתמול ולא שלשום, בעיקר בזכות הליווי הקבוע ליוני בלוך, אך עד לאלבום זה לא הייתי מודעת ליכולות הווקאליות המדהימות שלה, וזהו – ללא ספק – הפסד לא קטן. הבחורה יודעת לשיר! מעין קט פאוור פוגשת את רג'ינה ספקטור עם קמצוץ של פיונה אפל; רע זה בטוח לא. אומנם המלודרמטיות הבימתית שלה יכולה קצת לצרום לעיתים, אך היא אמינה ומלאת רגש, ומחפה על ליריקה מעורפלת והזויה למדי – נקודת החולשה והחוזקה של "פאניק אנסמבל", תלוי איך שמסתכלים על זה.
לעומת זאת, קחו לדוגמא את הרצועה השלישית באלבום –Spring In Your Heart - לא שיר מתוחכם מדי, לא מתיימר, אך ללא ספק אחד האהובים עליי בתקופה האחרונה. לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי מנענעת את הראש ומתופפת על ההגה בהתאם למלודיה, גם כשאני מרוטת עצבים ועייפות בשעות העומס של כביש גהה – וזה, כשלעצמו, הישג מרשים למדי. גם ב-Jewish Women, שהפך להיות מעין המנון בקרב חבריי בזמן האחרון, קשה להישאר אדישים. כן, גם עם האקורדיון, הסלסולים והיידיש.
הקלילות, הגיוון ושלל הצבעים המקיפים את האלבום הזה הם מה שבעצם הופכים אותו לכל כך מיוחד ובולט; עד כדי כך שכשמגיע שיר כדוגמת I Saw My Lady Weep הסוגר את האלבום – יש תחושה של אי שייכות. הוא יפה מדי, ואני לא מצליחה להבין בעצמי איך זו בכלל בעיה. זו לא – השירה המצמררת והיפייפיה במיוחד של קראוס, עם כינורות ala "אוטוביוגרפיה" של "כנסיית השכל", הופכת את הרצועה ליופי וצמרמורת אחת גדולה. בייחוד בקול השבור בתחילת הפזמון השני שצובט לי בלב בכל פעם מחדש; אך לעומת הגוונים השונים של האלבום, הוא פתאום מרגיש זר.
"פאניק אנסמבל" הם ללא ספק ההרכב המרענן והמיוחד ביותר שצץ בסצינה המוזיקלית לאחרונה, ומעניין לשמוע איך הם יתפתחו – ואיך, במידה ויהיה, יישמע גם האלבום הבא. בינתיים הם נתנו בעיטת פתיחה חיובית, ממנה אפשר לעלות ולהתפתח ללא שום בעיה. אותי, בכל אופן, האלבום הזה הולך לשמש לא מעט בימי השמש הרבים הצפויים לנו, ואילו רק כדי להשאיר מעט טעם של עוד בפה עם קצת אביב בלב.
