עודני מחזיק בתואר הרשמי "אוצר אוסף הויניל של המשפחה". לא מזמן הגעתי למסקנה שרובו של האוסף מתרכז במוסיקה הנהוג לכנותה "רוק קלאסי". המושג עצמו קצת חמקמק, כמעט כל שם גדול מאז שנות הארבעים שייצר איזשהו להיט מוגדר אוטומטית רוק קלאסי, אבל אינטואיטיבית ודאי נסכים שמדובר בשירי רוק לא כבדים מדי מצד אחד אך עם טיפת מורכבות בצידה. הביטלס, הסטונז, קווין, פינק פלויד, לד זפלין, סמוקי. למעט שני הראשונים, לא מדובר בזן הלהקות שהיו סוקלים את סולנן בחזיות בהופעה. ועוד דבר משותף: הם די בריטים, לא?
אודה שמאז גילי הרך, תקועים בראשי עטיפות של אלבומים שבעיני הם מהגדולים בהיסטוריה, למרות שאולי הם לא. זה לא שהיה לי מקור להשוואה בגיל 5 או 8, אבל כשמפמפמים את שבת בבוקר באוירת חג מוסיקלית ובמחזוריות שנים לפני שערוץ 23 הגה אותה, יוצאים מנקודת הנחה שהרוכש הנבון, אבא שלי לצורך העניין, הבין משהו במוסיקה וידע מה הוא קונה. ומבין שלל העטיפות, תקועות לי במיוחד אלו של תזמורת אורות החשמל. ELO לשכחנים. אני לא יודע אם יש הרבה להקות שקוראות לעצמן תזמורת ובאמת מתכוונים לכך, מבחינת זה שהם לא באמת תזמורת אבל הם בהחלט מנסים להשמע כך. היו באייטיז את OMD, אקא תמרונים תזמורתיים בחשכה (איזה שם גרוע, רבאק), אבל האורקסטרליות נשמרה בדר"כ עבור תזמורות אמיתיות או להקות שניחנו באירוניה דקיקה. ואם כבר, מעדיפים כיום "אנסמבל". ELO לא היו מאלה או מאלה. הם באמת חשבו שהם תזמורת...
על העטיפה האחורית של A New World Record הם מצולמים עומדים בשורה. כל השביעיה. הספציאליטה שלהם היתה בשירים שהם אפוסים. גם אלו שנמשכו 3 דקות נשמעו כמו סאגה רחבת יריעה. אולי זה היה העושר הצלילי, אולי הכניסה והיציאה של כל מיני כלים שנתנו תחושה שבאמת מדובר במחלקת נגנים מנוסה. הם מיקמו עצמם בטווח שבין Last Train to London (להיטם הגדול) לבין Shine on You Crazy Diamond למשל, שמהווה דוגמא מצויינת לשיר אינסופי על בסיס סולו גיטרות הנמתח כאורך הגלות. נדמה שגילמור יכל לנגן אותו בטבעיות עד עצם היום הזה. וכך, כשהם ממקמים את עצמם בתוך הסבנטיז הפסיכדלי של בריטניה ותוך דילוג על עשור הפופ המשפחתי מחד ועל עשור הסקא, האלקטרו והניו ווייב מאידך, התמקמו להם באמצע חברי Side הבאר שבעים בתוך חור שחור המנוהל בעצלתיים של שירה מה-זה איטית, קלאסיק-רוקית, שאפילו אני, שהספיק לנשום כמה נשימות בודדות בסבנטיז, מקשיב להם וחושב, וואוו, אין מצב שגולדה מאיר שורדת את תסבוכת המלחמה.
ג'ף לין החדש הוא יוסי שטרית. לצידו, כמה הולם, שישיית נגנים. ההרגשה היא שבהחלט נוצרה בדרום סוג של תזמורת בארות החשמל. מדגדג בלשון לשחרר לאויר איזו עקיצה פריפריאלית על חשבון בירת הנגב ולשמוח ששנות השבעים דפקו שם סופסוף כרטיס, אבל היי, צריך להודות שהז'אנר הזה, שמהווה לרוב את פסקול חייו של כל רוקיסט מתבגר יאפי ובורגני בעודו סופח לריאותיו את השאכטה הראשונה, לא באמת נחקר בתל-אביב, אלא אם גרסאות כיסוי של אפרים שמיר, עוזי פוקס ושליחי הבלוז עושים לכם את זה. אז יש כאן "מקוריות" לכאורה. נועזות. נסיון לייצר משהו שלא נכנס לטריטוריה של פרוג-רוק - הז'אנר המגונה כל כך בתל-אביב הרשמית - אך כן מתכתב עם אלמנטים ראשיים בו. ברגעיו הטובים, מנפק אלבום הבכורה שלהם Modern War שירים שלופתים חזק את חוש הזמזום, כמו Self Made Poison, Red או Rotten Leaves. עם זאת, אודה ואבוש שבכמה רגעים חלשים שלי, יצא לי להרדם תשוש מעייפות היום לצלילי השיר הפותח Relevant Cause, להתעורר רענן לאחר שינה ממלאת מצברים ולגלות שהמערכת ממוקמת על השיר העשירי, Goodbye, אירוני משהו.
Modern War, שלא כמו Modern Love, הוא אלבום שמעביר את מאזיניו מבחן בר-אור, מסע כומתה ומירוץ למיליון בו זמנית. ההשקעה שנדרשה לי כדי להכנע לו לבסוף עצומה ולרגעים נראתה כמו סדנה לעצבים. בחינת גבולות הסבלנות והסובלנות. השירה המתונה, האפקטים האלקטרונים המינימליים-עד בלתי נשמעים, הגיטרות הנוכחות-נפקדות, האוירה הפואטית הממצה את עצמה עד כלות, כל תו ותו, כל ריף והגה, נותנות את התחושה שכל שניה באלבום התפצלה למאה דקות. שבזמן שסיימו להקליט רק שיר אחד באלבום הזה, להקות אחרות הספיקו להקליט אנתולוגיה שלמה. שחברי ביט69 עשו את הקאמבק העשירי שלהם. טוב, הבנתם את הרעיון. אפילו הקטע האחרון, שהוא גירסת הוודסטוק הפילוסופית משהו ל-I Can't Get You Out of my Head של קיילי מינו, הופכת למסקנה ההפוכה לגמרי: אם הגירסא שלהם היתה המקור וקיילי היתה לוקחת אותה והופכת אותה לשיר פופי מקפיץ, הייתי אומר שהמפיק שלה גאון והכיסוי עולה על המקור. אבל אם זו הרי המטרה, אז המסקנה היתה צריכה להיות הפוכה מהמסקנה ההפוכה, לא?
מהי השורה התחתונה? זה אלבום יפה, יפה מאד. בדרכו שלו, בעקשנות אין קץ, הוא מפלש דרכו למנהרות המח וקונה בו שביתה. אבל הדרך לשם, כמוה כמרחק בין תל-אביב לבאר שבע. דרך קרית שמונה.
עבור כל מי שבאמת למד בתיכון ולא רק נכח בתיכון, שירים כמו "בובה ממוכנת", "רק על עצמי" או "צנח לו זלזל" (רביקוביץ', רחל, ביאליק בהתאמה) ודאי צרובים בתודעת הספרות הלאומית-פרטית. בימים ששיעור ספרות דן במשורר הלאומי ולא בניתוח שיר של המאמי הלאומית, "הקיץ גווע" נחשב לאחת היצירות הגאוניות של חיים נחמן. שיר שכמוהו כגלויה בגווני צהוב אפור באשמת המצלמה, העש ופגמי הזמן. תמונה שמקפצ'רת את ראשית המאה ה-20, כשטיילות, פרדסים וחסידות היו חזון נפרץ בעיבורו של הקיץ ואירופה לא חלמה בחלומותיה השחורים על מלחמות העולם שיהפכוה לבית קברות מרוטש. על מציאות זו תצפת ביאליק בערוב היום וכתב בלשונו העשירה שורות אלמותיות שאפילו אני עדיין זוכר ביראת קודש ואין סיבה לא להביאן שוב ולהתמוגג:
מבקרי הספרות יידעו לספר שמעבר לדיווח צבעוני מהחזית, שש השורות הצנועות הללו מכילות המון רבדים סמויים. תיאורי טבע, מחזור העונות, מחזור החיים. מעבר משמחה לאבל, מחום לקור, מבילויים להסתגפות בדלת אמות, מחיוּת לקדרות, מצבעוניות לשחור לבן. אפילו מחיי גלות לחזרה לשורשי היהדות. אך לקורא הפשוט, אני חושב שמה שתופס את מלוא תשומת הלב אלה תפוחי האדמה. לא זוכר הרבה ירקות בשירה העברית, אך ודאי שלא היה משורר שהחל שיר בצורה הגותית כל כך ומסיימו בהצעה לצ'יפס. הטוויסט הזה, המקשר את הטבע במלוא הדרו אל סוף בלתי צפוי התרחש כעבור 103 שנים במסבאה יפואית נחבאת בשם סלונה.
הלוואי "עוד מעט ויום סגריר יתדפק בדממה" ונדרש לבדוק את נעלינו ואדרתנו. מה שמתדפק על דלתותינו הוא חשבון החשמל ושיר המעלות - של הלחות ושל החום התל-אביבי המייגע. יצאתי החוצה, אך לא להכין תפו"א אלא להתקרר מכוס בירה ולראות כיצד שגית שיר, אריאל שרבקובסקי ורוני רשף לוקחים את השיר ומזקקים אותו לגלוית טבע פואטית ומקסימה בפשטותה. ואז, בסופו של השיר, הגיע שלב "תפוחי האדמה". שגית חוככת את שתי ידיה אחת בשניה, למשך דקה ארוכה, מייצרת רחשוש עדין שמלווה את פריטות הבאס והגיטרה של שניהם עד לפייד אאוט. ואני חושב, היא ודאי שמעה על מאראקה או על כל כלי הקשה אחר שיבצע את אותו רחש בדיוק, מבלי שתצטרך לשפשף את ידיה זו בזו. אבל אלה מים שקטים. הרכב טבעוני שכזה, מינימליסטי, שכית חמדה ישראלית - לא ישראלית, עברית! - בעולם לועזי להחריד. אפשר להביא כלי הקשה רבים אבל אם אפשר עם הידיים, מה טוב. ואם זה סיר, שיהא סיר (ואז נזכרתי שבהופעה הקודמת זה היה מחבת. ואז שמעתי לראשונה את הביצוע ל"קיץ גווע" וגם אז ציטטתי אותו...).
"זה המצב", האלבום השני של ההרכב, ראה אור השבוע, ושוב מתמודדת השלישיה עם השירה העברית בהצלחה מרובה, על אף שלצד הסלייד והפרטלס של שרבקובסקי והאקוסטית של רשף, אפשר למצוא גם את מאיה בלזיצמן (צ'לו), גליה חי (ויולה), אודי רז (טובה) ואחרים, אך אל תטעו - אין זו הפקה מלוקקת של כלי מיתר ושאר ירקות שיש כיום בשפע שוק. רק לפני זמן מה חזרו מקובה, בשנה הקרובה יעזבו לניו יורק ובתווך מביאים את אינטרפרטציות הפרטיות שלהם (=של שיר, שהלחינה את כל הקטעים) וגם הפעם יונה וולך מככבת ("כפיל", "סיפון דמו"), ביאליק תורם עוד שיר ("ים הדממה"), גם נתן יונתן, לאה נאור, יאיר הורביץ. אלבום הבכורה הכיל גירסת כיסוי לא כל כך מוצלחת בעיני ל"שלל שרב" (טוב, גם את הגירסא המקורית של השיר אני לא ממש אוהב...) אך האלבום הזה מכיל את להיט הילדים "בואי אמא" שממש מצליח לייצר מהקלאסיקה ההיא שיר חדש ויפהיפה בפני עצמו. "לואיס" מרים גבות - לאחר שתי דקות מימשקטימיות טיפוסיות של זמר נוגה ונעים, השיר נכנס למערבולת נויז (!!) למשך חמש דקות שקטב מרירי היו חותמים עליו בכיף, וחוזר אל הדפוס המימשקטימי כאילו לא חלה כאן שערוריה זה הרגע!
ועוד מכיל האלבום הנפלא כמה קטעים מקוריים של שגית, שמתבררת לא רק כזמרת אדירה אלא כמשוררת ומלחינה אדירה לא פחות. או בעצם, תואר שמעטים זכו לו לאחרונה ורק גדולי הדור הקודם זכו לו ביושר: פזמונאית. פזמונאית של שירה עברית. כך עשתה עם "זה המצב", השיר הכי קצבי באלבום, שכבמעשה "בחצי הלילה" מהאלבום הראשון, זוכה להרחבה פרי עטה. וכך בשיר המתאר הכי טוב את האלבום, את ההופעה, את ההרכב ואת כל מה שהוא מייצר וכדאי לי להשתמש בו לפני שאחרים יגנבו את המתבקש מאליו: "משהו שמיימי נהיה כל כך ארצי...וזה טוב".
אם כבר שירה עברית, תודו שמפת המוסיקה הישראלית די צפופה אך מובנית, קשיחה, מאד קשה להגמיש אותה, למצוא בה סדקים ולהחדיר אליה ויטאליות אחרת, ססגוניות מפיחת חיים ושובבות. אין כאן אקטים חצופים, שוברי שגרה, מהזן של זאב טנא או מאיר אריאל או אפילו הבילויים. יש את המיינסטרים, שהוא "מחוץ לתחום" אתר זה, בדר"כ. מי שכן בתחום זה אצולת העברית הכוללת את שלומי שבן, נועם רותם, רונה קינן, ערן צור וכו', שכבודם במקומם מונח, אך הם לא באמת חצופים, בועטים, אנטי ממסדיים וכיו"ב. כן, גם לא שבן. יש את השכבה התחתונה ביותר בה ניתן למצוא את דני הדר, אלעד זאב, אלי לס ואלי רוזן שהם דוקא כן - אך מגישים את החוצפה והבעיטה בעטיפת לואו-פיי בתפוצה נמוכה אפילו במונחים תל-אביביים. ובאמצע - מאות (אם לא אלפי) יוצרי ביניים, יוצרי אלטרנטיבה לא באמת אלטרנטיבית, שירי רוק אמצע הדרך - נעים באוזן - גלגל"ציים. גם עליהם אני משער שאצטרך לכתוב "כבודם במקומם מונח", אבל כבודם לרוב לא מעניין. מי שכן מעניין מייצר בעיקר פופ או לחילופין פשוט שר באנגלית.
אני מתגעגע לשירה עברית חצופה מצד הרכבי רוק כפי שהיו למשל הקליק. אני גם מחפש בנרות זמרת רוק ישראלית שיודעת להחזיק גיטרה ולא מפחדת להוציא מגרונה קולות ששוברים את הליטוש המחריד שבו שרות כולן. יום ראשון שעבר איפשר לי לסיים את געגועי בצורה מרוכזת.
אנטיביוטיקה היא בהחלט התרופה ללהקות הרוק העבריות שמפחדות לייצר אמירה בעברית. ההשראה שלהם אורבנית להחריד, אך כל מי שמבועת מגטאות הבטון, גורדי השחקים ומוסכי דרום העיר, מההגמוניה הלבונטינית ומהדביקות הפלורנטינית ומחפש במקומם קצת טבע וירוק, יכול למצוא בתוצרת האנטיביוטית את מבוקשו כמין חזזיות הפורחות בסדקי מדרכות ועל קירות תעלות ביוב. דוקא מפני שהם שרים על גינות ציבוריות ועל פיצוציות, על פלסטיק ועל וולוואים. אפילו את "רק על עצמי" של רחל הפכו משיר של אשה בודדה על מפתן הרי גולן לשיר מלנכולי על אגוצנטריות, בדידות ומפח נפש מהעיר הגדולה. וכך בעצם הם מהווים את החוליה החסרה בין שירת ישראל הישנה והטובה לבין שירת ישראל החדשה והרעה (במובן הטוב של המילה). זו שמציבה על כתפיה את רחל לצד הקליק ("בורג" הוא ה"אינקבטור" החדש) ועל הדרך מאזכרים את דורלקס סדלקס ב"מונומליציה" המשובח.
בנימה אישית, כשהתחלתי לצלם הופעות עבור Qute, ההופעה הראשונה שנבחרה להצטלם היתה של Windy & Destiny בקפה מרסנד (המצלמה היתה מחורבנת ומאז הוחלפה. ההופעה נגנזה). הופעה פרטית עבור חמישה אנשים. אני, דן בלוך ושלוש חברות של מיכל. היו עוד כמה בקפה שלא שמו קצוץ על ההופעה, ישבו על הכסאות בחוץ, מדבררים עצמם למוות תוך בהיה על הרכבים בבן יהודה. גועל. כבר אז הכרתי את הלהקה אך אני מודה שלא מספיק כדי להכיר בגדולתה. באמצע ההופעה שלח גיא רוזנבלט (הגיטריסט) SMS לדן ועיני המציצניות קלטו את המסר הנרגש (ושיסלחו לי על הרכילות): "כרגע לאון שם את פיצוציות בתכנית שלו!!!". חיוך התפשט על פניו של דן. הוא לא השיב על ה-SMS. נדמה שזה היה הצעד הראשון במערכה על לבה של התודעה התל-אביבית האלטרנטיבית, מלחמה שהחליטו להלחם ליד שדות הקרב ולא בתוכם (למשל בגן החשמל מחוץ ללבונטין ולא בתוך המועדון). אחרי נפולאון והסשן ב-972 והאי.פי המצוין, אני יכול להכריז על נצחון בנוק אאוט. מבחינתי, הם כבשו את הנישה החסרה הזו: להקת רוק אלטרנטיבית-בעברית-חצופה ובועטת. במידה רבה, הם מאיישים את המשבצת שננטשה מבלי שידענו שאפילו אוכלסה ע"י ערופי שפתיים (הקיימת-לא קיימת), ולא בכדי ספקו להם כבוד כשביצעו בתמונע את "ועדות המשמעת". הבעיה היחידה היא שההכרזות שלי לא שוות כלום.
(אגב, "דליה בן שושן" המעולה מהאי.פי שהחזיר את זהר פז הנפלאה אל הבמות, היתכן שיש לה אחות בשם מלי בן שושן? כי זה הסינגל החדש של 1:1. אהמממ??)
האינדיקציה הגדולה ביותר להצלחה של הופעה בבארבי נעוצה בחניון מסעדת ורד הצלע. על אף שהוא מאכלס לכאורה עוד שלושה מקומות בילוי באיזור (הקולטורה, המוסד והמועדון הצמוד לבארבי שאין לי מושג מה שמו אבל הוא נראה כאילו כל הדקירות קורות בו) והמסעדה עצמה, בימי השבוע רק הבארבי פעיל בשעות 23:00 ומעלה. כך שאם הגעתם חצי שעה לפני ההופעה ואין שם מקום להחנות קורקינט, אתם מבינים שגם הבארבי מלא. על אף שאחרי אנטיביוטיקה עלו נובל בראטס, עדין לא הגיע זמנם ברשימת המסקרנים שלי. טסתי אל הבארבי להופעה של ירונה כספי ואם אתחבר לניתוחי הקר מלמעלה, אזי הציפיה שלי היתה לתפוס את הבארבי פול האוס כי בוא נודה: אין הרבה זמרות רוק ישראליות שיודעות להחזיק גיטרה ולשאוג. איכשהו, כשמחפשים רוק נשי בארץ, בסוף מגיעים אל רביץ ואלאל. משהו טרי יותר? טובה גרטנר. עוד יותר טרי? לא יודע, דפנה קינן? זה פופ נטו. קליל ושמח. איפה ענבל פרלמוטר כשצריך אותה...
היצירה הנשית בארץ זוכה בשנים האחרונות לעדנה חסרת תקדים. הסאה נגדשה מזמן. כל שנה מצטרפות עשרות זמרות אל הליין-אפ הדחוס ממילא. רק השנה אפשר למנות את יעל נחשון, ענת בצלאל, אביגיל רוז, דנה גרובר, דנה לפידות, שרי אלפי, כרמית מרום ותאמינו לי הרשימה עוד ארוכה. את שנה שעברה כבר הספקתם לשכוח? אזכיר לכם: הדס דגול, עדי כהן הברון, עינת אקר, שרון קרלן, רונית רולנד, חן קליין, טל וייס, עינב כהן ומעיין הירשביין ועוד ועוד. 99% פופ (חלקו אגב מצוין). אחוז בודד של רוק. וגם הוא סטנדרטי. עד שהילה זהרור תתעורר, מתנחמים בזמרות הרוק המצויינות ששרות בלועזית: תמר אייזנמן, תמר אפק, גבריאלה, לי טריפון, שרית שצקי. נו, לא הגיע הזמן שתהיה לנו מקבילה כמותן בשירה העברית?
בדיוק למשבצת הזו נחתה כספי. הקהל, חשבתי לתומי, כבר מכיר את מעלותיה. על כן רבתה הפתעתי שרבע שעה של איחור להופעה ובחניון ורד הצלע חונות להן שתי מכוניות בלבד ומסביב רפאים ורוחות קיץ. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי - התבלבלתי ביום. הקולות שבקעו מן הבארבי הזימו את הסברה אבל הפיחו מפח נפש. היו יותר כסאות מאשר ישבנים בהופעה שלה. 29 אנשים ליתר דיוק, לא כולל סאונדמן ובארמנים. כשיבין הכריז מהפך ב-77 כשעלה הליכוד לשלטון, טען יצחק בן אהרן, מראשי מפא"י המיתולוגים, ש"צריך להחליף את העם". עד כדי כך היה משוכנע שהעם מטומטם ולא מבין מה טוב בשבילו. תמיד חשבתי שההצהרה ההיא היתה נפוחה ומלאה מעצמה ורק בשבילה שווה היה להחליף את האנשים החושבים כך, אבל עתה היא קיבלה קצת תוקף. העם, קרי הקהילה האלטרנטיבית לצורך ענין זה, באמת לא מבין מה טוב בשבילו. אני מקווה שאתם לא תופסים את הצהרתי מלאה מעצמה באותה צורה. כי אמנם הלבונטין חגג באותו יום שנתיים בצורה של מרתון הופעות חינמיות אבל כבחירה בין ירונה כספי מבצעת את אלבומה החדש והמעולה לבין צפיה מחודשת בפיקוקס, נעם רותם, פאניק אנסמבל, קטב מרירי וכו', אני חושב שהבחירה די ברורה. אך כנראה שרק לי ולעוד מתי מספר...
ילד קטן ליווה את כניסתי לבארבי באיחוליי "תהנה". בטח אחיה הקטן של ירונה חשבתי, ולא שערתי עד כמה "משפחתית" תהא ההופעה. אך גם לכל אותם 29 זוגות אזניים, נתנה ירונה יופי של הופעה. האפשר אחרת עם שירים כמו "מוצאי החג", "חומת תל-אביב", "אבנים" ו"לשונות מתערבלים" המעולים? הם לא סתם שירים מעולים, הם שירי רוק אמינים. כשירונה שרה אותם, הם נשמעים כמו סיפור שהיא רוצה לספר לנו מזויות שונות, לא סתם פזמון שרץ לה בראש והיא הדביקה לו מילים כלאחר יד. הוסיפו להם חן וכריזמה בימתית יוצאי דופן ומעל הכל - כשרון הגשה בולט. כספי לא מסתפקת בהגשה של שיריה אלא היא ממש ממחיזה אותם. לקול שלה יש נוכחות שממלאת את השירים, ושבו היא משחקת בסולמות ונותנת לו מימיקה. אפשר לדעת מתי היא כועסת ומתי היא משוחררת, מתי היא לחוצה ורצינית ומתי היא מבודחת וקלילה. כיצד היא מוטרפת כמו פורטיס ב"דבש" שלו ומתי היא במוד מפלרטט ב"למצוא" הפופי החינני. ובהדרן היא לבדה על הקלידים, באוירה אינטימית ומפוייסת (ושיר אחד עם מאיה טנר מטליאוף על כינור).
את כל הכבודה המכובדת הזו אפשר למצוא ב"הירקון 51" שלה, שהוא אלבום נהדר וכמו אנטיביוטיקה, עמוס בליריקה יפהיפה, עשירה, שונה, שאף היא מתעסקת סביב האינטימי והאישי במרחב האורבני (התל-אביבי?) כמו בשורות "אין תיזמון נכון כשפולטים מילים אחרונות מלאות ברעל שהצטבר" או "הצהרות שכולם כבר מכירים עפות כמו ציפורים אל החושך באין מטרה לדרך נדודים אל מרתפי האשפה של ההבטחות". פרוזה במיטבה!
ועוד מילה אחת על להקת הליווי שלה, היא ג'ט סאם: אני אוהב את הלהקה הזו. עומר הרשמן חטף כאן קיתונות של צוננין אבל מי שלא רוצה אותו כזמר, יקבל אותו כגיטריסט מוביל. תשאלו את יעל קראוס, את נועה גולנסקי ועתה גם את כספי. פשוט גיטריסט מצויין ובחירה מצויינת של כספי בשלישיה הזו ללוות אותה. וכדי להעשיר את התפעלותי, אצטט מכתם שהוסיפה בסוף החוברת בשם "גדלתי ביום" שאינו מגולם לצערי בשיר אך לבדו מצדיק הוצאת ספר שירים:
קריז בשל איפוק קיצוני גרם לשבר במערכת ההגנה כבר לא יכולה לומר בבטחון "סיגריות קטנות עלי" מתגעגעת לימים בהם לא חשבתי כל כך הרבה בזמן שכל חברי אמרו את חושבת קצת יותר מדי אבל היום אחרי כל כך הרבה זמן שהספקתי להעזב עד מוות ולעזוב מתוך בחירה אני רק יכולה לומר גדלתי ביום
1)
חולק עליך, Modern War הוא הרבה יותר מאלבום "יפה" - שיר ירושלמי [
08/11/2008 ]
כמובן שזה עניין של טעם וזכותנו להחזיק בדיעות שונות. לטעמי Modern War הוא אולי אסופת השירים הטובה ביותר ששמעתי בשנה האחרונה. אתה צודק בכך שאתה משווה אותם ל"בריטים הגדולים" (ונראה לי שחברי ההרכב יהנו מההשוואה) למרות שלטעמי האישי יש כאן יותר השפעות של הרכבים (בריטיים, איך לא?) עכשויים יותר, כמו Muse ו-Radiohead. דווקא את הרצועה האהובה עלי, Place, לא הזכרת בביקורת, והאמת היא שאחרי שמיעות רבות אין לי העדפה לשיר מסויים כי פשוט כל שיר באלבום הזה הוא טוב, מביא משהו שונה ומופק בצורה מהוקצעת ומעניינת. אני דווקא חושב שהם עשו חסד גדול מאוד לשירה של קיילי והביאו בו משהו שונה לגמרי ומגניב באותה מידה. אני מקווה שבחו"ל יבינו יותר מהר מבארץ את הפוטנציאל המסחרי של ההרכב הזה כי האלבום הזה ראוי להצלחה בסדר גודל של יותר מרק בארץ.
