אני זוכר אותה לפי ארבע שנים. "מדהים הקול שהיא משחררת מתוכה. מאיפה הוא מגיע? היכן הוא מסתתר? לשחק מחבואים בגופה של רות זה לא יעיל...רות היא הפאם-פאטאל עם המבט הפתייני בעיניים, שתעטוף אותך בענן עשן סיגריות אל מול הבהיה שלך , כי אתה מוקסם....טוב שרוב הקהל  ישב על רצפת הג'הפאן ועל המדרגות, אחרת הם היו נופלים ממילא", כתבתי עליה אז. צנומה ושברירית, רוכנת מעל הפסנתר ומנהלת דו שיח חרישי עם אלוהי הקלידים ומלאכי שרתיו הלבנים והשחורים. מעבירה אצבעותיה בין אוקטבות, חורכת אותם מימין שמאלה ומשמאל ימינה ובחזרה וקולה נשבר ושובר לרסיסים את לבבות מאזיניה. לבבות שסיפחו לאטם מבלי משים צלילים נפיצים של תוגה ורק חיכו לרשף תועה שיפוצץ את העסק לחתיכות קטנות שיפוצו לכל עבר - מהרקיע השביעי ועד שאול תחתיות. היא סיפקה את הרשפים הללו מתוך נגינתה. אויר דחוס במלנכוליה ושירת בארים אפלולית, תובענית ומחניקה שבסיומה רק רצינו לצאת החוצה למלא ריאותינו אויר צח.

היכן כל זה נעלם? האלבום החדש לאקוני להרגיז. שום רשפים וגיצים לא יוצאים מנגינתה. Ebony & Ivory live together in perfect harmony שרו פעם סטיבי וונדר וזה ששילמתם עבור הכרטיס שלו 500 ש"ח, אך שום הרמוניה מופלאה לא ניגרת הפעם מהפסנתר של רות, כאילו הכריז על נבצרות זמנית. קראו לזה איך שתרצו, הוא לא שם בשבילה והיא לא שם בשבילו. לחניה צפודים וחסרי להט. גם בחלוף כל ההאזנות הללו, אין שום רצף אחד שניגנה שנתקע במוחי או הותיר בו צלקת. מדי פעם מבליח משפט פה ושם - על כפות רגלים יחפות או על קוצים וציפורי טרף,  גם אלה רק בזכות שירה מוגזמת, לא פחות. וזה - לא הרבה.

 (היא הלכה בשדות. צילום: יעל מאירי)

דוקא קטע הא-קפלה בסוף האלבום משקף משהו את האלבום כולו. "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" היא מצטטת את קהלת. בהשאלה - שיר בא ושיר הולך והאלבום לעולם עומד. בגרון. לא נבלע ולא נפלט. לא מותיר גם רושם על הלשון. נכתב היכנשהו שאמנם האלבום תובעני אך לבסוף מתגמל. הוא לא. אין שום תגמול בסופו. רק ההבנה שהאלבום הזה קשה מדי. קשה לעיכול. קשה להבנה. קשה גם לביקורת והכי קשה להבין מה חשבה לעצמה. איך הרשתה לפשטות וליופי הגלום בה לדפוק ברז ולפנות מקום ליומרנות כה מוחצנת. הסיפא של האלבום - "שיר נחמה" ו"קרב" כבר ממש מביאים את הסעיף. מודה אני קבל עם ועדה, אני לא מצליח לשרוד אותם.

בכל זאת, אחרי פתיחה נסבלת עד לבסוף-ניתנת-לאהדה עם "באר שבע", "הלילה שלו" ו"קיץ" (ברגע שתמצאו את התגמול המדובר), מגיעים לסינגל הראשון ואחרי הכל - גם הביצוע הכי טוב באלבום - "משירי ארץ אהבתי" - ולא בכדי. לאה גולדברג כתבה מילים מדם לבה על ארץ נוי אביונה אך העתירה במילים ותיאורים. שישה בתים מלאי מלל המתעדים אהבה בלי תנאים לארץ הנגלית במלוא ערוותה מהחורבן ועד הגלות. אך בעוד גולדברג מכבירה מילים ומפליגה בתיאורים, רות נוהגת בהיפוך הגמור - רוב שיריה מנסים ללכוד מקסימום מציאות במינימום מילים ועוד בפחות מכך תווים. לדאבוני, אין הם מעוררים הזדהות וגם העצב המובנה בקולה אינו מתייצב להגנתה.

"העיר הזאת מכתיבה חוק יובש ישן שאני מטביעה
 בנחשול של דופק והזיות שקופות
 נחשול של דופק ורצונות בלי שם"

היא לופתת בקולה המתרעם והמתנפץ ואני שוב לא מבין על מה היא מדברת. אולי מי שדובר בארשבעית מהבית.

אבל אבל אבל...כפי שכתבה בשיר תקווה,
"מן השקט הזה שאינו פיכח ואינו הוזה [שוב הזיות?]
 מן השקט הזה ישתמע דבר", גם מהאלבום הזה, על אף חדלונותיו הברורים כשמש, ישתמע דבר. והוא: היא עדיין מלכה שלנו. האלבום הזה הינו עוד אבן דרך קטנה בדרכה אל האולימפוס. וכפי שכתבתי לעיל, "בעולם הזה אין מקום לבגידות. ישנן מעידות, זה כן, אך הן זוכות להבנה, לפירגון, לגב תומך ונאמנות עיוורת". וכפי ששרה היטב באותו שיר של גולדברג:

"ועל כן אלך לכל רחוב ופינה
 לכל שוק וחצר וסמטה וגינה
 מחורבן חומותייך כל אבן קטנה
 אלקט ואשמור למזכרת
 ומעיר לעיר ממדינה למדינה
 אנודה עם שיר ותיבת נגינה
 לתנות דלותך הזוהרת". 

אז חפשו אותי בהופעה הבאה...