התרכובת האלקטרונית הזו פתחה את קרנבל דפש מוד ביום ראשון. הופעות אצטדיונים לא זרות להן. עם זאת, אני לא בטוח שהן מסוג האירועים שנכון עבורן למען חשיפה נרחבת יותר. בטח לא אצטדיון רמת גן. בעיקר כי התכונה הבולטת ביותר של הקהל הישראלי היא הישראליות, על כל המשתמע מכך. הרושם המשפחתי שספרתי לכם בעבר לאחר הופעתן בלונדון וקירשנבאום ("חבורה של בנות מפגרות שעושות רעש") קיבל חיזוק מהמוני בית ישראל ביום ראשון. מצאתי עצמי ממלמל חרישית את "Comme Ci Comme Ca", "Smack Snack" ו-"Synthetic harmonizer" כשמסביבי ים של צקצוקים. לא נחמד. היתה הופעה חביבה מאד, שהריחוק הבימתי, אור היום והציפיה הדרוכה למנה העיקרית בהמשך הערב, העיבו מאד על האוירה הכללית והפכו אותן לאפריטיף כפוי מכורח הנסיבות שמנסה להנעים זמן מת עד הגונג. חבל, כי אם הקהל היה מתעלם מבלון הבמבי המטופש שסטר על לחייה של לואיזה ומההגשה המסונתזת יתר על המידה שריחפה למשך כל היום (והורגשה גם בהופעה של דפש), היה מבין איזה Opening Act לוהט נפל לידו, זאת עוד לפני ה- YYYs.

מאוכזבי ראשון יכלו למצוא נחמה בחמישי. שבוע ראוי שנפתח בטרי ונגמר בפויזן. הבמה הקטנה של הלבונטין לא מנעה מלואיזה ופטיט לקפצץ כל הדרך לאופוריה. 50,000 איש הוחלפו בעשרות בודדות, אך האנרגיה, אוה, האנרגיה. לואיזה מביאה אל הבמה כמויות אנרגיה ותסיסה בלתי נדלות. שוכני היציעים שתהו מהי הנקודה החרגולית שמקפצצת על הבמה ברמת גן, יכלו לקבל קצת מהד.נ.א והזיעה של אותו חרגול נקודתי ביום חמישי, כולל קלוז-אפ על הלנז'רי שלה, מטווח אפס. תאורה אדמדמה המפלחת את השחור ומלהטטת בבנות, אני צמוד צמוד לנקבוביות העור הצחורות והמושלמות של גילי, הכי קרוב שאהיה אי פעם לדוגמנית כנראה, מסיר כל חשד שמאחורי הלהקה מסתתר בעצם פלייבק אימתני, מוכן מראש. שעה קלה של כלכלה מחשמלת, הכוללת את כל הכבודה המשובחת של האלבום החדש, החושפת גם קטעים חדשים ולהיטיים לא פחות כגון Casual Boys,  Exotique ו-Pumpin, מתעצמת אט אט לקראת רעם אלקטרוני מגהטרוני, המתפרץ כהר געש בעת הפינאלה הקאברית של Shut up & Sleep with me, שהן הצליחו לגייר בצורה מפוארת כל כך. כל הבנות באויר, יחד עם הגותיקה השחרחרה של אנה, הבלונד של לואיזה, כנפי המלאך של פטיט והגמלוניות התמירה של גילי. קופצות ונוחתות על עקבים דקיקים ומחודדים, שגורמים לכף הרגל להתכווץ מסולידריות. לרגע קט, נדמה שהן מצליחות לשכנע שהסינת'באס הוא הגיטרה החדשה. עדנה שכזו לכלי, שלא זכה לחמצן מאז שלרמי קליינשטיין היה שיער על הראש ואש על הפנים.

ולרגע קט אני תוהה על סגירת המעגלים הנפלאה הזו: טרי פויזן, המביאות את בשורת האלקטרו-רוק בצורה כה משכנעת במילניום החדש, מחממות את דפש מוד, שחתומים על האלקטרו-פופ הכי יפה של שנות השמונים. ודפש מוד הרי נקראים על שם מגזין אופנה, סוגשל מדיה מוכרת עבור גילי סער, סיון מלר ואנה לנדסמן. מאיזה צד שלא תבחנו את זה, החיבור בין אופנה לפופ הצליח השבוע פעמיים.