ת ש ר ק צ פ ע ס נ מ ל כ י ט ח ז ו ה ד ג ב א
|
הופעות חדשות ב-Qute: דניאלה ספקטור המעולה והופעת החו"ל הראשונה באתר - King Khan & BBQ Show !!! הופעות קודמות: צ'ארלי מגירה והמודרן דאנס קלאב, Buffalos, חבורת אטומיק, טליה אליאב, מורה חיילת, The Aprons

 
 
 
סיכום תשס"ט באינדי הישראלי עברי  

כשבחנתי את סיכום השנה הישראלי לועזי שלי, גליתי בו חמישה אלבומי בכורה. לא בכדי אני מזכיר זאת. אני מאד אוהב לפרגן לשמות חדשים שמגיעים משומקום וסוחפים אותי איתם או לחילופין כאלה שנזכרו השנה לצאת לאור ואני זוכר להם חסד נעורים. איך אני לעומת שנה שעברה? בעברי בחרתי את לוקאץ', יעל נעים, בוסה, אביגיל רוז, דנה גרובר ועלמה זוהר. 60%. בלועזי - אף יותר! (דליילה, קיובאן בי, גבריאלה, מונוטוניקס, עידן רבינוביץ', פאניק אנסמבל, אטליז). שנים עברו? אני זוכר את "לפני שאלך לישון" של יערה איילון כאלבום השנה שלי לפני שנתיים. אני זוכר את סיון לשד השנה. למה כל ההקדמה? לא כדי לקבל מחיאות כפיים. רפרוף ברוב סיכומי השנה עד כה (שהיו השנה באמת דלים במיוחד, סימן לא מעודד), חושף שלא רק שאין כמעט שמות חדשים - על אף אינפלציה גואה והולכת של אמנים חדשים מדי שנה, אלא שגם האינדי הישן והטוב ניגף מפני סוללת הכוכבים ה"אלטרנטיביים", שהם למען האמת זרם מרכזי מאד.

הבה לא נכנס לויכוח מהו מיינסטרים ומהו אינדי והיכן עובר הגבול ביניהם. ההגדרה שלי מאד פשוטה: אם סבתא שלי שמעה על האמן - הוא מיינסטרים. ברי סחרוף, רמי פורטיס, עמיר לב, אביתר בנאי, רונה קינן, מופע הארנבות של ד"ר קספר ועוד הם חלק מהאמנים שהשתלטו על סיכומי השנה של האינדי. לא חראם? כבודם של כל אלה במקומם מונח, זה ברור. אך אף אחד מהם לא נמצא אצלי ברשימה. לא רק מכח העקרון שיפורט להלן, לעתים כי גם לא הגיע להם (למשל האלבום של סחרוף לא ראוי בעיני להכלל בעשיריה הראשונה). אך מהו המסר לאמני האינדי נטולי הכח? אלה ששמעם לא מוכר, שהרדיו לא מכיר בקיומם ושנבלעים במייספייס ולא נודעו כי באו בקרבנו? הסיכוי היחיד שלהם טמון בסיכומים הללו, שלנו, זרקור בודד לתת להם הכי כבוד שאפשר ולא להעניקו - שוב - למובנים מאליהם. האם בחירות אלו מסמנות שהפער בין האמנים הדגולים לאלמונים כה גדול ובלתי ניתן לגישור ועל כן נפקד מקומם של הקטנים? או שמא בכלל לא נחשפנו אליהם מלכתחילה, כי האינדי הישראלי - על אף ההתלהבות והנוכחות מפסטיבלי השעה - לא באמת מעניין אותנו אם הוא לא נמצא מתחת לפנס שלנו? אולי הפתרון הוא לקיים סיכומים נפרדים לאינדי הזרם המרכזי ולאינדי השוליים. האא, אינדי שוליים. איזו הברקה.

לאחר כל החפירה הזו, נאה דורש ונאה מקיים. שישה אלבומי בכורה בעשיריה שלי השנה, שהיא:

 


10. שב"ק ס' - בום קרנבל


פחחח, וזה לא מיינסטרים, תשאלו מיד. סוגשל יריה ברגל, לכאורה. אלא שהשבקים מזמן ירדו מגדולתם והקאמבק (על אף שהם שרים "אל תקראו לזה קאמבק") מאופיין בתסמיני אינדי רציניים: חשיפה מינימלית במדיה, ראיון תסכול אחד במגזין סופשבוע, הופעת השקה בודדת והתפיידות לתהומות הנשיה. ממש לא ברי-רמי-אביתרי. אלמלא שמם הנודע, זה היה יכול להיות וואחד אלבום בכורה אנונימי. מצד אחד קרנבל אמיתי, מצד שני בומים של רוק. הכלאה מושלמת. ליריקה מעולה. סימפולים מלאי השראה. היפ הופ כמו שהיפ הופ צריך להיות, במחילה משאר הדברנים המהירים שלנו. וסופסוף אירוח אחד ראוי שמצליח להוציא משהו טוב מפישי הגדול. אלולא הסלידה שלי מכל אחד מהם בנפרד (במיוחד זה שנדבק עכשיו ליוזלס איידי), הייתי אומר שאני ממש אוהב אותם יחד. 

 


9. אילן וירצברג - בזמן אמת

האמת היא שכל אלבום של וירצברג הוא סוג של זמן אמת. לפני שנתיים הוא הוציא אלבום מופתי ממש אך נידח לחלוטין שאף אחד לא טרח ליהנות ממנו (בלוז קוסמי, היי מקום שלישי אצלי דאז), כאשר הוא מלחך בשולי השוליים של האינדי (שיתוף פעולה עם טל וייס, שמאז הקצינה עוד יותר לכיוונים אינדיים עם הקמת הלייבל Ent-T). אך עתה, במקום שירי בלוז קוסמי מתוקים, הוא מרשה לעצמו קצת להתפרע, עד כמה שאמן ותיק ולמוד קרבות שכמוהו יכול להתפרע. שיר הפתיחה עצמו נמשך קרוב לשבע דקות, קצת סימפולים ואלקטרוניקה, רוק מתקדם וכמובן - המרכיב הסודי בסלט שלו שמהלך עלי קסמים כל פעם מחדש, עוד מימי "על מדרגות התיאטרון" - מין הרמוניה ווקאלית עם קולות הרקע המוכפלים. כמובן, הן אפשר בלי הקללה המבורכת שרודפת אותו מאז "בציר טוב" - שיר אחד לפחות של יונה וולך?
שירה, גיטרה, באס, קלידים, תכנותים, מפוחית...הכל חוץ מתופים (למה הוא מחכה?). כל כך טוב וכל כך שונה מהאלבומים המעולים (ברור מעולים) של שאר האולדיז בחבורה. שמם נמצא במערכת.


8. מריונטה סול - עיר הפועלים

לפני שלוש שנים, נדמה לי, הגיחה להקת העברית במין רטרו מוזר ושיקי של אייטיז מלוקלק, כאילו ברט אנדרסון התגייר והתנחל בשינקין. עניינים הומו-אירוטים נותרו מנת חלקם של התל-אביבים. בבאר שבע אין זמן לשטויות האלה, זו הרי באמת עיר של פועלים תחת מטחי פרוטקציות. אולי בגלל זה הרטרו המריונטי נשמע יותר נוגה ונוגע ללב, מהורהר ומרוחק. יש משהו דרומי ברוק שלהם, אך דרום ארצישראלי, לא דרום אמריקאי ואל תבקשו ממני להסביר למה, זו כנראה אסוציאציה פרטית. שנים עברו מאז ששחררו את "היי" באחד המגזינים הראשונים של השרת העיוור, שנים של עבודה ופעילות. אני בעיקר זוכר ראיונות בהם שטחו את משנתם הקצרה שתמציתה: אנו עניים אבל בכל זאת בוחרים במוסיקה. זה אכן אלבום של פועלים, ומוצלחים כנראה. הנרייטה סאלד, יוזמת עליית הנוער, יכולה להיות מרוצה. הנערים לא ביישו את הפירמה.



7. אבי עדאקי - מודע אני


הייתי מאד מעוניין להפטר לחלוטין מהמנהג המגונה להשוות ברשמיי בין אמנים, אבל זה גדול ממני ובמקרה של עדאקי, זו ממש הרמה להנחתה. הרי ודאי מצלצל לכם מוכר, ה"מודע אני".  הממ...מאיר אריאל, כאילו? אז הנה הסיפור: מגיע פלוני אלמוני משומקום, שנראה כמו לנין בתקופת וודסטוק ובשמיניית שירים מזהירים אך מינימליסטים (לרוב רק פסנתר או גיטרה), מפרק לעברית את הצורה, משחיז מסרים באירוניה שמי כמוני יודע להעריך, יורה בליסטראות, מטריד מינית, מה לא. כבר בשמיעה הראשונה מקבלים ג'ננה מוסיקלית. בשמיעות הבאות היא הופכת לסוג של התמכרות. איך הוא פיזמר את הלקח בשיר "תתעורר"?
בית 1: "כשאתה רואה חתול בשק, אתה לוקח ובוטח ופתאם אתה נשרט כי קיבלת חתולה".
בית 3: "ואז אתה רואה חתול בשק, אתה לוקח ופותח כן...בסוף אתה תלמד, כן כבר יש לך שריטה".
צאו, לימדו והשרטו גם כן.

6. יאפים עם ג'יפים - נבל דוד אדום


חצי שנה שנאתי בטירוף את האלבום הזה. בעיקר, כי אני שונא להיות קורבן הייפ. תגידו, מה הוא משוגע? טוב טוב, לא טוב לא טוב, מה זה משנה הייפ שמייפ. זה לא משנה, אבל אתם יודעים שכן. אי אפשר להתנתק מזה, לא משנה עד כמה שכלתנית ורציונלית הגישה שלכם. כמו הדודה הטרחנית שאתם פוגשים באירוע משפחתי ומרחוק היא פורשת מוטת ידיים של אלבטרוס שכולו זועק "תן לי חיבוק" ואתה כבר חושב איך להגן על הלחיים שלך. אבל ממרחק של זמן, בפרספקטיבה רגועה ומחשבה צלולה, מצב רוח שקט והרחק מכל צונאמי דביק וסכריני, אפשר להתחיל לגלות את הקסם הטמון באלבום הזה, שטבע תחת מלל רב מדי של מבקרים מתלהבים מדי. בניגוד אגב, למלל הקצרצר והמדויק שמרכיב את כתבי החידה המולחנים של היאפים, שהעברית בפיהם לא פחות מאתגרת ומקסימה מההוא מהבחירה הקודמת. אלבום קטן, צנוע ומיוחד, שסבל מניפוח יתר.



5. חבורת אטומיק - 12 שירים מאויירים ומבוארים


בתחילת השנה, כשהמצאי עדיין היה דליל ובראשית התהוותו, הייתי משוכנע שנתקלתי באלבום השנה. ירון פישמן ותום קלנר ראו כנראה יותר מדי את סיפורי נרניה. הם נוטלים את החבורה, נכנסים אל הראי (כבר אי אפשר להגיד ארון, הא?) ויוצאים בצד השני של עולם אגדתי. אין שם לפריקונים וגריפונים, אבל ממלכה קסומה בהחלט: עץ הכוכבים, הים והדרקון הנורא, ניקולאי והשקית הירוקה, קלודין המתוקה ועוד דברים שיעשו לכם נשימה אביבית בלב, כי ככה זה כשהמוסיקה קאמרית ומלודית להפליא. אם רק חוה אלברשטיין היתה שומעת כיצד תום קלנר מלטפת את "עץ הכוכבים" לצליליו המייבבים של הקלרינט של רוסלן גרוס... לכשתגלו שהכבש השישה עשר עלה על מנגל והוא מתבוסס ליד שיפוד בצלים, תוכלו לפטם את ילדכם הרך בחבורת הליצנים הזו. הוא יגדל בידיים טובות.

(יש גם הופעה !!)

4. טליה אליאב - התנועה


תנו לי 60 שניות ואני מונה לכם 100 זמרות אינדי שמופיעות בימים אלו על הבמות בלי בעיה.  איזה פיצוץ אוכלוסין! נעם ודפנה ומיכל ואיה ועינב ומעיין ושירלי ובילי ונילי ואונילי...מי שמכיר מכיר. אבל תנו לי אלבום אחד עם נשמה, מין גוספל עברי קדום, שירת לויות שמהתו הראשון לוקחת את המאזין ומערסלת אותו בזרועות האשה. הרשו לי להתפלפל: תשע מוזות ידועות מן המיתולוגיה. ביניהן קליופה (מוזת השירה האפית), אוטרפה (מוזת השירה הלירית), ארטו (מוזת שירת האהבה), פולימניה (מוזת שירת הקדש) וטרפסיכורה (מוזת הזימרה והריקוד). מה שמצחיק הוא שאת כל אלו ניתן למצוא במוסיקה מלאת ההשראה של טליה, היא מוזת הקומדיה (נו, אמרתי מצחיק). ואולי זה פשוט החום של התנועה המגיע מבפנים ועושה בי סימנים (הקשבתם לאלבום, זיהיתם את הציטוט. לא הקשבתם, הפסד שלכם).

(יש גם הופעה !!)

3. אלי רוזן - כל המקומות האלה


המקורות ידעו לספר שבמשך שש שנים עבד רוזן על האלבום. נו, חסר היה לו לולא יצא בשל ומופק לעילא לאחר תקופה כה ארוכה. רוזן, כמשתמע משיריו, באמת עבר כברת דרך מלאת חויות ופכים קטנים שהופכים את השירים למכתמים קטנים ותמונות פולארויד, בדיוק כפי שעמיר לב נורא אוהב לעשות (רק בצורה משעממת וטרחנית לא פעם). אלמלא הטון הביקורתי מדי, הטיעון שהגולם עלה על יוצרו היה מתאים בול לענייננו (שכן לב מתארח באלבום). אלא שרוזן אינו גולם ואין אצלו רגע דל. כל שיר הופך לחויה בפני עצמה, עטופה בעשרות כלי נגינה, שנותנת נופך פילהרמוני ליצירותיו. פילהרמוניה בג'ינס, אכן. מהפתיחה הגאונית של "אי אפשר לכתוב שירה" דרך ההגות הפילוסופית של "בן גוריון" (היי, מתחרה לטרמינל לומינלט) ועד לזקנת צפת, כל המקומות האלה ראויים לשאפו אחד גדול.

כל מי שבמחשבו מותקנת תוכנת סניפר פשוטה המזהה MP3, יודע לספר ש"אי אפשר לגלוש שירה" במייספייס מבלי שיוקפץ לפחות אחד משיריו של אלי רוזן. כן, הבן אדם הזיע ושתל את "בתים בעיר" בכל דף רשת אפשרי ולטעמי יש לו יותר חברים מתום אנדרסון עצמו. מגיע לו, האלבום הזה ראוי לכל תואר וכדי לא להשמע בנאלי ומשתפך מדי, פשוט אגיד: יאבאל'ה!

(יש גם הופעה !!)

2. דניאלה ספקטור - דניאלה ספקטור

טוב, זה הוואו שלי. עד לפני חודש, הרשימה שלי היתה סגורה ומוכנה ולא היה יותר שלם ממני כלפיה. ואז הוא הגיע. האלבום האפונימי הכה-ביתי, הכה מלבב, כה נעים, כה כיפי, כה...כה יפה. האלבום שגרם לכל התשיעיה הנכונה על מקומה עד אז לקחת צעד אחד אחורה ולפנות מקום אחר כבוד. אלבום, שרק מחויבות עתיקת יומין כלפי מספר אחד שלי, הותירוהו שם ולא הזיזוהו גם כן מקום אחד אחורה. חברים, הריעו אל הספקטורית הטובה הבאה. לא רג'ינה. דניאלה.


האלבום נפל עלי משומקום, האמת. פחות מחודש הוא שם בחוץ. הכרונולוג הפנימי שלי טוען שהאלבום הזה סוגר לי מעגל חיפושים נרחב שהחל כבר לפני ארבע שנים. 2005 לערך. בתקופה ההיא הייתי חזק בעסקי הופעות קטנות של אמנים לא ידועים בכוכים בלתי נראים, כמו הכפוסטה בפלורנטין. זו היתה הפעם הראשונה שהתוודעתי לשם דניאלה פפיש. לא יצאתי לראותה אז, אך רשימת ההופעות שנתלתה על דלת המקום הטיסה אותי לגוגל, לקושש קצת מידע אודותיה. היה לה אתר צנוע אז. בצבע ארגמני עז. מידע מועט מדי, לאקוני, סיפר על חבורת הזמר שהקיפה אותה (רועי קרפמן על הקלידים ואקורדיון, בן ספקטור על הסינתי-סמפלר, אורי אבני על הגיטרה ואסף דגן על העורות). גם על קיומו של אי.פי אפונימי אף הוא, שבחושיי המחודדים הצלחתי להוריד למחשבי, אך היכנשהו מתישהו נעלמו עקבותיו. מאז אני בחיפושים אחריו. זכרתי כמה צלילים מעניינים ב"גחליליות", "פנס הרחוב" ו"על הים". יום אחד האתר נעלם. פס מן התודעה, כמוה, מותיר אחריו תמונה קטנה באחת התיקיות הנשכחות שלי, מאלה שאני שומר כשאני חושב שאני "עוד אחזור אליה" וודאי אייצר עבורה בעתיד ערך באנציקלופדיה האלטרנטיבית או משהו.

שלוש שנים עברו מאז ופפיש לא חזרה. כלומר, לא לכפוסטה וגם לא לכוכים אחרים. בדיעבד, השתקעה כנראה בהלחנת מוסיקה לתחומי אמנות אחרים - קטעי מחול, מיצגים, מיצבים, איך שלא יקראו לזה. לא הייתי יודע זאת - בינתיים היא הפכה לספקטור. דניאלה ספקטור הוא שם בלתי מוכר עבורי ועם זה איני יכול להשלים, אתם כבר מכירים אותי. אממה, פסיעה בשדות זרים ולא מוכרים עלולה להיות קטלנית. האחרונה שפסעה בשדות - וצולמה כדי להוכיח את זה, היתה רות דולורס וייס. אני הייתי כנראה היחיד שלא השלים עם האלבום שלה ומצא בו פגמים. האם גם הפעם זה יהיה המצב, שאלתי עצמי, בעודי בוחן את החורשה העירומה שדניאלה ניצבת בה מופנמת משהו.

גם הפעם הפסיעה בשדות זרים הפכה לקטלנית, רק מהסיבות ההפוכות. לכו תמצאו פרמדיק בטבע. אלבום הבכורה של הספקטורית הוא כמו שיפוד מחודד שבחודו ארס נוטף דבש של דרים פופ. שיפוד שלא סתם נכנס ללב אלא עושה סיבוב דאווין בכל החדרים שלו. תנו לי קשר, אני רוצה לזעוק One Down. כניעה כל כך מהירה מצדי מזמן לא הרגשתי. מעורפל, מעורסל, מנסה למצוא יסודות מוצקים להאחז בהם: סופיאן סטיבנס, היא אמרה. אפרת בן צור, אמרו אחרים (ובצדק, חובה לכל אפי-פאני). כל דבר שמערבב קול זך וילדותי עם הכלים הכי מתקתקים במצאי: בנג'ו (!), קסילופון, קרן יער, מנדולינות, טמבורין, כל הכבודה הקאמרית של פאניק אנסמבל (הויולה של גליה חי, כלי ההקשה של נועה גולנסקי, הקונטרבאס של יהוא ירון), הצ'לו של מאיה בלזיצמן, התופים הג'אז-נ-רולים של אסף דגן ומעל כולם, קלידים ..ובכן, חלומיים.

ספקטור סיפרה ששיריה נוצרים מתוך חוויות של נסיעותיה המרובות בעולם ואת התמונות שהיא רואה היא מציירת לשיר ואחר כך צובעת במוסיקה. איזה יופי של דימוי. ואמנם, היא מצליחה באופן מוצלח להעביר את המאזין נסיעה חוויתית לא פחות, המשרה אוירה של רוחניות וטוהר, כמו טיול ביער בראשיתי, הממלא את הסינוסים בניחוח משכר של בושם טבעי. התמונות שהיא אוגרת, אגב, די אמורפיות. חלקן חושפות תיאורי טבע מעוותים ("אור לבן על הירושימה ועל העולם / הראית איך הפציע לובן פרח עץ הדובדבן" בהירושימה), חלקן מתארות שירי אהבה סותרים ("תאהב אותי באלימות כזאת שתשאיר בי סימנים" ב"לישון בלעדיי" הנהדר) ואילו שורה כ"יש שם ארובות ואוטובוסים עיר גדולה שעטופה ביערות ואי אפשר לחמוק מהתחושה" בכלל מעלה אסוציאציות של באבי יאר יותר מאשר חיפה ואולי זו בכלל עיר אחרת? קשה לדעת, אך גם בזה הקסם של האלבום, מתעתע ומסקרן ובעיקר - חלומי.

1. מורה חיילת - מורה חיילת


מאז שגליתי לכל מיני מאן דבעי את הבחירה שלי, קבלתי מין פחחח לפרצוף שלא השתמע לשני פנים. לכו תישנו! כל האינדי המלוכלך שאני אוהב, שבעטיו נכנסות לרשימות שלי בחירות כמו טי.וי בודהאס ואסף שריג ומונוטוניקס וקרוסלה וחבריהם המחוספסים והמטונפים בדרגות שונות, מגולם בצורה הכי טובה אצל מורה חיילת. קודם כל - רוק בעברית. שנית - ריפים מדבקים, קצת מזייפים, לעתים א-טונאלים, אך מה-זה בסיסיים. זו כל התורה על רגל אחת - לייצר שירי רוק כובשים ובסיסיים, לא פומפוזיים, לא אובר-מופקים, לא אובר מתוחכמים. בגלל זה הם כה מתוחכמים! לכאורה, זה סותר את כל מה שאהבתי בבחירות הקודמות שלי, אך לא. זה ז'אנר אחר, המכוון למקומות אחרים, בהם היתרונות שעבדו כלפי האלבומים האחרים יכולים רק לקלקל. יהונתן כדן, דנה קסלר ואריאל קליינר ידעו לייצר אלבום שהטביע לי את האינדיפנדנט ג'י ספוט בברטולין סוניק-יות'י שכזה, אני תמיד חוזר אליהם, אהוביי. עם הליריקה המתוחכמת וההפקה הנאה (יענו, הלא מבושלת) שמאפיינת את הוצאות פיתקית מאז ומעולם, פשוט אין ולא יכול להיות לזה מתחרים. או כמו שהזמר הרזה שר במערכה הלפני אחרונה: "אני חולף על פני העניינים ושורק לעצמי ת'מנגינה העקומה". והיא לא יוצאת לי מהראש. נסו, לא תצאו מזה שלמים.

(יש גם הופעה !!)

 
   
אביהו גאון  [26/09/2009]  
 
 הוספת תגובה 
 תגובות  

8) זה באמת וואהו אחד גדול האלבום של ספקטור - יעקב [ 24/11/2009 ]

7) מה עם "תפילה ליחיד"???? - אריק [ 28/10/2009 ]

6) תירו בי - אורן [ 10/09/2009 ]

5) הרבה זמן - שירה [ 30/09/2009 ]

4) מורה מחליפה - aryou foreal [ 29/09/2009 ]

3) יפה, ממצה, נכון - לאוןפולאון [ 29/09/2009 ]

2) יפה - עמית איצקר [ 28/09/2009 ]

1) ובמקום הראשון - אני הפעם [ 28/09/2009 ]